בעוד המלחמה בעזה מתארכת, הסכנות האסטרטגיות באזור גוברות וכך גם המתחים בזירה הבינלאומית, מתרחש תהליך עמוק ומסוכן נוסף: גל אנטישמיות גלובלי, ששובר מדי יום שיאים.
בערב חג השבועות האחרון, נזרק בקבוק תבערה לעבר קבוצת צועדים במחאה למען שחרור החטופים בבולדר, קולורדו - אירוע חמור שהביא לפציעתם של 15 שהיה יכול להסתיים באסון גדול עוד יותר. כשבועיים לפני כן, שני עובדים מהשגרירות הישראלית בוושינגטון - ירון לישינסקי ושרה מילגרם - נרצחו באכזריות בצאתם מאירוע במוזיאון היהודי בעיר. חשוב לומר: לא מדובר באירועים נקודתיים, אלא בסימפטומים של מגמה עולמית מטרידה: יהודים ברחבי העולם הופכים שוב לשעיר לעזאזל. המפגעים, הן בוושינגטון והן בבולדר, מצטרפים למגמה מתגברת של אנטישמים המנסים לפגוע פיזית ביהודים. לפי דוח האירועים האנטישמיים בארה"ב של הליגה נגד השמצה, בשנת 2024 חלה עליה של 21% בשיעור התקיפות הפיזיות של יהודים ולראשונה בתולדות תיעוד האירועים האנטישמיים בארה"ב, אירועים הקשורים לישראל מהווים את רוב התקריות האנטישמיות (58%).
רשימת התקריות הולכת ומתארכת. רק בשבועיים האחרונים הושחתו בצרפת מבנים יהודיים - בתי כנסת, מסעדה ואנדרטה לזכר השואה. בבריסביין, אוסטרליה, עובדים בבית מלון עזבו את מקום עבודתם במחאה על שריון המקום לטובת קיום אירוע ציוני. בבריטניה, גברים תקפו קבוצת ילדים יהודים ברכבת התחתית. בגרמניה פורסמו בימים האחרונים נתונים המצביעים על עלייה מדאיגה של 77% בשיעור האירועים אנטישמיים במדינה בשנה החולפת, והמצב דומה גם בקנדה, הולנד, צ'ילה ועוד.
מאז מתקפת הטרור של חמאס ב-7 באוקטובר, גברו העוינות, הדמוניזציה והדה-הומניזציה כלפי יהודים ברחבי העולם. גבולות השיח היטשטשו וההבחנה בין ביקורת לגיטימית על מדיניות ממשלת ישראל לבין שנאה לקיום יהודי באשר הוא כמעט אינה קיימת. אנו עדים לגל הולך וגובר של תקיפות פיזיות, איומים, קריאות לרצח, הסתה ברשתות החברתיות, ותחושת פחד ממשית בקרב קהילות יהודיות. חשוב להבהיר: בעוד שביקורת על מדיניות ממשלת ישראל היא לגיטימית, מחאה המכנה את ישראל נאצית, את חיילי צה"ל רוצחים, והופכת את היהודים למטרה קולקטיבית - חוצה גבולות מסוכנים.
הבעיה אינה מסתכמת בהפגנות. היא חודרת לשיח האקדמי, לתקשורת, לרשתות החברתיות - ולעיתים אף לבתי ספר. הסכנה האמיתית היא הנרמול: היכולת לומר משפט אנטישמי ולאחוז בדעות אנטישמיות ולהמשיך ולהיתפס כליברלי. לשלול את הלגיטימיות של מדינת ישראל ולהיקרא "פעיל שלום". מדובר בגל אנטישמיות עולמי מהחמורים שידענו בעשורים האחרונים. אם לא תינקט במדינות העולם עמדה ופעולה ברורה, הוא רק יילך ויחמיר.
ממשלות צריכות לפעול, לא רק לגנות. עליהן לא רק לייצר תכניות למאבק בתופעה, אלא ליישמן בצורה מלאה ותוך הקצאת המשאבים הנדרשים. אבל לא פחות מכך, מנהיגות ומנהיגים ברחבי העולם חייבים להבין כי ביקורת על ישראל שמקעקעת את הלגיטימציה לקיומה של המדינה היהודית, שמייצרת דמוניזציה ודה-הומניזציה כלפיה, ושמהדהדת חצאי אמיתות או שקרים של ממש מתקבלת על ידי ציבורים שלמים כלגיטימציה לפגיעה בחיי יהודים. גם כלי התקשורת צריכים לגלות אחריות ולא לאפשר הפצת שנאה במסווה של דיון פוליטי לגיטימי.
אבל יש גם אחריות על הציבור הרחב. לשבור שתיקה. לא לעבור לסדר היום כשהשכן, המרצה, או העיתונאי מצדיקים אלימות נגד יהודים כי הם "כועסים על ישראל". אנטישמיות, בכל עטיפה , מסוכנת, פסולה, ויש להיאבק בה ללא פשרות.
העם היהודי לא צריך להתנצל על קיומו. לא בישראל, ולא בניו יורק, לונדון או פריז. יש ליהודים את הזכות ולממשלות את החובה לאפשר להם לחיות בביטחון, בגאווה, וללא פחד. אבל אנטישמיות אינה
רק בעיה של יהודים. אנטישמיות היא סמן אזהרה לחברות דמוקרטיות. ההיסטוריה מלמדת ששנאה שמתחילה כלפי יהודים לעיתים קרובות לא נעצרת שם. היא מתדרדרת במהרה לפגיעה במיעוטים אחרים. לגיטימציה של שנאה ותקיפה של יהודים יכולה מהר מאוד לייצר לגיטימציה לפגיעה במיעוטים אחרים ומדינות וחברות חייבות לקחת אותה הרבה יותר ברצינות, לא רק לטובת יהודים, אלא לטובתן שלהן. הגנה על יהודים היא הגנה על ערכים אוניברסליים.
הכותבת היא מנכ"לית הליגה נגד השמצה בישראל