במשך שעות רבות לאחר ההשתלטות על הספינה "מדלין" נכתבו על ידי אמצעי תקשורת רבים בישראל כתבות רבות המתארות את הצעדים אותם נקטה ישראל כסיפור הצלחה אל מול משט המחאה. הדוברים הרשמיים, כלי התקשורת, בישרו לציבור כי הפעולה עברה בצורה חלקה , ללא נפגעים, ללא תקריות, וללא עימותים מיותרים. הסרטונים שהופצו בישראל הראו חיילים חמושים מחלקים מים, חלה וכריך - עטוף בשקית ניילון לא מתכלה - לגרטה תונברג, שהביטה בהם במבטים של ספק, ואולי של השלמה. שר הביטחון בירך את צה"ל על ה"השתלטות" וציין כי הנחה את צה"ל להקרין את סרט הזוועות של טבח 7 באוקטובר.
אלא שבעיני העולם, הסיפור הזה לא התחיל ולא נגמר בנמל אשדוד. הוא שודר, נערך, הופץ, שותף, תורגם הרבה לפני. הסרטונים מהסיפון - שהופצו בידי הפעילים עצמם - הראו סיפור אחר לגמרי: ילדה אירופית צעירה, עטופה בכאפיה, נגררת בשקט בידי צבא חמוש, אל מול ים תכול. לא ירי, לא דם - רק פער. פער בין כוח לבין חוסר אונים. בין ממשלה, צבא לבין ילדה, אמנם בת 22, אבל עדיין בתודעה העולמית היא ילדה. פער בין מדינה לבין רעיון. בין מדכא למדוכא.
מילת המפתח היא הדימוי, הנרטיב המשודר לעולם. דימוי שאין ממנו חזרה. דימוי שנבנה מראש, ותוחזק היטב. גרטה לא הגיעה לעזה - היא לא הייתה צריכה. הניצחון כבר הושג. הוא לא היה במטען, אלא במסר. לא בעימות, אלא בפריים. ולשם הבהרה ולמרות הפרסומים, לא אנחנו השגנו אתו.
פעילי הספינה ידעו את מה שצה"ל הבין רק מאוחר יותר: יש הפקת לקחים מהמרמרה, אין צורך בשילוב של דם וסמל. ב-2025, שלא כמו בשנת 2010, בעידן שלטון הרשתות החברתיות ניתן להסתפק רק בסמל ואולי אפילו עדיף. לא התנגדות, לא קללות, לא אלימות. להפך - שקט מתוכנן, עמידה פסיבית, חיוך שקט. זה היה טקס. והטקס הזה עבד.
בתודעה העולמית הסירה לא נתפסה כחדירה, אלא כהקרבה. לא כאיום, אלא כפעולה סמלית. וישראל, גם כשהיא לא יורה - עדיין ותמיד תהיה התוקף במלכודת מצולמת שאורגנה לה מראש כשמולה עומדת "ילדה עם צמה", שבכתה באו"ם. אותו ארגון שיתן לגיטימציה לסלפי של גרטה בעוד ישראל ממשיכה בגישה של "או"ם-שמום" שחוזרת אלינו כבומרנג.
גם כאשר בישראל כתבו על ההשתלטות השקטה, בעולם היו שכתבו שחטפנו את גרטה. כשהעיתונים אצלנו ניתחו את שיקול הדעת המבצעי, התקשורת הבין לאומית ניתחה את תורת היחסיות. הפריים שנחרט הוא לא הכריך. הוא לא השקית. הוא עצם הרגע שבו כוח צבאי פוגש במיתוס בינלאומי של תמימות.
גרטה תונברג, יותר משהיא דמות, היא תסריט עוד מההופעה הראשונה שלה על מסך הטלוויזיה שלנו. אל-ג'זירה, כמו בטקסים לשחרור החטופים הייתה אמונה על ההפקה. לא. הם לא כיסו את הסיפור, הם יצרו אותו. במובנים רבים, אל-ג'זירה שימשה כבמאי, כצלם וכעורך של סרט מתוזמן היטב: מצלמות בלייב, כותרות מוכנות מראש, פסקול של מצוקה ומסגור רגשי חד־צדדי. זו לא הייתה עיתונאות - זו הייתה תעמולה מגויסת - במאבק על הדימוי הם לא רק ליוו את המשט - הם עיצבו אותו, אולי אף מימנו חלקים ממנו. בעוד ישראל נערכה להפרכה, הם נערכו לפריים. ובמאבק על התודעה, לא המגיב קובע - אלא מי שערך ראשון את הסרט, וככל הנראה לא תופתעו שאציין כי אל ג'זירה שידרו בלייב גם את המרמרה ב-2010. אכן, עקביות משתלמת.
ומה ישראל עשתה? התכוננו להסברה. במקום להבין שהיום לא מסבירים - יוצרים. לא מגיבים - מקדימים. הקרב על התודעה הוא לא על הגבול הימי, אלא בלייב של ערוץ זר או פיד של רשתות חברתיות. הניצחון, אם היה, התרחש בעולם המבצעי. אבל במרחב שבו נבנים מיתוסים, גם הפעם המצלמה ניצחה את "ההסברה".
עלינו להפסיק לבצע "הסברה", זו נחלת העבר. היום הקרב הוא על התודעה, אך בעוד כולם אוהבים את הצליל של המילה הזו ומשתמשים בה גם שלא צריך, הפעם יכולנו להציג הצגת תכלית. הרי כל הפרטים היו ידועים. אפילו קראנו להם "יאכטת הסלפי" או "הסלבריטאים": זאת אומרת שהשחקנים, הצלמים, היאכטה כולם היו ידועים לנו, כמו גם מטרת המשט. מדובר במשט פרובוקטיבי שמטרתו ברורה - "יצירת רעש תקשורתי בינלאומי", אמרו בצה"ל.
אבל מה הבעיה? שבכדי לשכנע פרט או ציבור צריך מקור הנתפש אמין בעיניו, אפילו בכדי ליצור סדק, או בירור נוסף. הדוברים הרשמיים של ישראל - משרד החוץ, צה"ל, הם אינם כאלה - לא בעיני מרבית הציבור המערבי, הערבי, האסייתי וכו'. לכן ההצהרות בדבר מטרות המשט ומניעיה של גרטה לא יישמעו.
לא רק שלא מאמינים לדוברים שלנו , הרי שמולם עומדת מערכת מקצועית, רהוטה, מתוקצבת, טכנולוגית שגרטה ואנשיה הם רק פיונים בה, בובות, שהמפעיל עושה שימוש במניעים שלהם. המערכת הרב-זרועית הזו, האיראנית, החמאסית, אלג'זירה, הסינית ויש שיטענו מערבית, כמו ה-BBC, המאשימות את ישראל ברצח עם בקלות כזו, בזמן שזוועות האונס של ה-7 באוקטובר עדיין צריכות הוכחה.
תודעה אינה נולדת מהסברה, היא ריבוי של מבצעים יומיומיים. חלקם יזומים וחלקם נובעים מחיזוי מקדים של התקפה. הסייקל הזה דורש איסוף מל"מ, בחירת דרך פעולה יצירתית ויציאה למבצע מנע - במקרה שלנו לחשיפה.
מספיק שאחד מה"סלבריטאים", שרובם או כולם, ממש כמו גרטה, מחפשים הכרה ותשומת לב או אחד הצלמים ואנשי הצוות, היה מתועד בחזותו ובקולו ובשפתו הלא עברית וחושף את המטרות האמיתיות של המשט לפני התרחשותו. הוכחות למימון הקטארי, גילויי שנאה ואנטישמיות ועוד - המשט היה מסתיים לפני שהורם העוגן.
ליצירתיות הישראלית אין גבול. במימדים רבים על כך יעידו כל משתמשי הביפרים. היא רק צריכה להחליט שהיא עולה להתקפה גם בתודעה.
הכותב הוא סגן נשיא המרכז הירושלמי לענייני חוץ וביטחון, מומחה לתודעה, בכיר לשעבר במערכת הביטחון