כמעט שנתיים חלפו מאז שמלחמת חרבות ברזל פרצה לחיינו והשפעותיה אינן מרפות. בתחילתה נרשמה הירתמות מצד המוסדות והמרצים למען הסטודנטים, אך ככל שהתמשכה ונכנסה לשגרה, כך הלכה ההיענות ונחלשה - ומי שנשאר מאחור, באופן שיטתי ומקומם, הם כמובן הסטודנטים.
חיינו האזרחיים מתנהלים זה חודשים ארוכים בצילה של המלחמה הארוכה ביותר בתולדות מדינת ישראל. בתוך כך, המערכת האקדמית למדה לתפקד תחת שגרה מתמשכת של חירום. הלימודים מתקיימים כסדרם והציפיות מהסטודנטים נותרות כשהיו. אלא שמתחת לפני השטח מתרחש תהליך איטי של שחיקה מצטברת.
זו איננה קריסה פתאומית, אלא תהליך שקט ומתמשך. הסטודנטים ממשיכים בשגרה, אך בכל סמסטר קשה יותר לגייס כוחות. הציפיות נותרו כשהיו, אבל התשתית שתומכת בהן - רגשית, כלכלית ואקדמית - נשחקת בהדרגה. הנזק אולי אינו נראה מיד, אך הוא הולך ומעמיק.
הסטודנטים בישראל נחושים להצליח. הם חוזרים מהשטח היישר לכיתה, מגישים עבודות, ולעיתים לא עוצרים לשאול מה המחיר. סקר שערכנו בקרב משרתי המילואים מראה כי רק 22% עמדו בכל דרישות הסמסטר, בעוד רבים דיווחו על קשיים, דחיית קורסים, והוצאות כבדות על שיעורים פרטיים כדי לשרוד את הסמסטר.
התמונה הזו צריכה להדאיג את כולנו. כי מאחורי ההישרדות האקדמית מסתתרת תבוסה מוסדית: סטודנטים מתפקדים - לא בזכות המערכת, אלא למרות אוזלת ידה. סטודנטים רבים נדרשים לתפקד במקביל בארבע חזיתות - לימודים, פרנסה, שירות ביטחוני, וחוסן נפשי - מבלי שמישהו ישאל אם זו בכלל דרישה אפשרית.
למרות פניות חוזרות של התאחדות הסטודנטים, המוסדות האקדמיים מסרבים לחשוף את נתוני הנשירה של משרתי המילואים. חוסר השקיפות הזה מעיד על חשש עמוק מהמציאות שיכולה להיחשף: כמה ויתרו? כמה נשחקו? כמה לא חזרו כלל ללימודים? איזו מדינה אנו בונים אם צעירים אינם יכולים להשלים תואר בלי סיוע מההורים, ואם השירות למדינה בא על חשבון הזכות להשכלה?
לא ייתכן שדווקא בזמן חירום, החברה תתנער ממחויבותה כלפי הצעירים שמבקשים לבנות את חייהם כאן.
המדינה חייבת להתעשת ולהחיל מתווה אחיד שיסדיר אחת ולתמיד את זכויות הסטודנטים, בלי תלות במוסד הלימוד. מתווה שיכיר במגבלות שמציבה שגרת החיים, יבטיח גמישות אקדמית אמיתית, ויתייחס לסטודנטים כבני אדם - לא רק מספרי זהות.
המהלך הזה חייב לכלול השקעה מערכתית במתן מענים רגשיים - זמינים, נגישים, ואפקטיביים. לצד זאת, יש לקבוע מגבלה ברורה על מספר ימי המילואים שסטודנט רשאי לשרת במהלך השנה, כדי שלא ייאלץ לבחור בין השכלה גבוהה לבין מחויבות לאומית.
אנחנו לא מבקשים הנחות - אלא הוגנות. לא סיסמאות על "עתיד משותף", אלא צעדים ממשיים - כדי שנוכל להרים את הראש ולהאמין שיש אופק, גם בתוך שגרת מלחמה.
הכותבת היא יו"ר התאחדות הסטודנטים והסטודנטיות הארצית בישראל