כל המלחמה עברה דרכו: האיש שניהל את "אמזון" של צה"ל בלחץ שיא, תחת אש ובזמן אפס

מפקד מרכז האספקה המטכ"לי (מרה"ס) באגף הטכנולוגיה והלוגיסטיקה (אט"ל) של צה"ל, תא"ל שגיב שרביט (51), סיים השבוע את התפקיד אליו נכנס באוגוסט 2022, כשהתרחיש הכי קיצוני אותו דמיין לעצמו היה משהו כמו מבצע רחב עם חיזבאללה, ואולי עוד כמה סבבי לחימה מול חמאס ברצועת עזה. מה שבטוח - הוא לא העלה על דעתו לרגע שתפתח מלחמה ב-7 זירות שונות ושיידרש לגייס מאות אלפי חיילי מילואים ולצייד אותם מכף רגל ועד ראש.

על בסיס תוכניות המלחמה של צה"ל מחזיק המרה"ס מחסני ענק בכל הפיקודים המרחביים, ובשעת חירום ולפי פקודת הרמטכ"ל הם נפתחים לכלל האגפים, הזרועות והפיקודים. בהתאם, הוא מספק מיליוני פריטים בעלי מק"ט (מספר קטלוגי) מסוגים שונים, בהם: מזון, דלקים, שמנים, ציוד צבאי, ציוד רפואי, תרופות, סוללות, כוונות לרובים, נשקים, שירותי הסעדה, ביגוד, ציוד משרדי, מטבחים, אוהלים, ועוד. לכן, יש מי שמכנה את תא"ל שרביט "מנכ"ל 'אמזון' הצבאי" - האחראי על הרציפות התפקודית וההמשכיות של צה"ל בשגרה ובמלחמה.

"תחום אחריותי הוא לספק לכוחות ציוד רפואי ותרופות", הוא מסביר, "מאקמול ועד למכשיר mri. ובמלחמה - את כל שרשרת הדם. מבנק הדם של צה"ל ועד לדם בשטח בטמפרטורה הנכונה במקררים. כולל המכשיר שמחמם את הדם לפני שמחדירים אותו לפצוע. מדובר בשינוי של כללי המשחק בקנה-מידה בינלאומי. תהליך מציל חיים, לפי החלטה של קצין רפואה ראשי לשעבר (תא"ל פרופ' אלון גלזברג) לתת דם בשטח לכל הפצועים - פעם ראשונה בתולדות האנושות. קציני רפואה מכל העולם באים לכאן ללמוד".

האחריות של המרה"ס לא נעצרת בחיל הרפואה. היא חלה גם על עולם התזקיקים: "אנחנו יושבים בתכנונים הכי רגישים של חיל האוויר. על אלה שכבר יודעים ועל אלה שאולי הציבור לא יגלה לעולם - כי אנחנו צריכים לספק את הדלק הסילוני. אין אישור תוכניות עד שלא יודעים כמה יש ומי מנפק. זה נכון לצוללות, ספינות טילים, כלי-רכב, אפילו הדלק של רכבי הליסינג. ועוד לא התחלתי לדבר על גז בישול".

רשימת תחומי האחריות של המרה"ס עוד ארוכה: חלקים לנשקים, חטיבות כוח וחלפים לטנקים, אמצעי ראיית-לילה, רחפנים, משקפות, ציוד אלקטרוניקה לאגף התקשוב - ולא בהכרח רק מסך ומקלדת, ומצפינים חדשים שחלקם הושמד ב-7.10 בהתקפת חמאס.

"אנו מבצעים את כל תהליכי הרכש של הפריטים, מקטלגים, מאחסנים ולבסוף מספקים לפי דרישה. מדובר במיליוני פריטים", אומר תא"ל שרביט ומוסיף: "חשוב לציין כי פעולת ליקוט הפריטים בהתאם להזמנה אחת היא מורכבת ביותר. תדמיין שיש לך רק בהזמנה מסה של פריטים. תחשוב למשל איך מתספקים חטיבה, אוגדה ואחר-כך פיקוד. לכל יחידה, גדוד, חטיבה, יש לוח מזון שונה. זה לא רק מנות קרב. אנחנו אחראים על כל השרשרת, כולל ההובלות, שיקום הציוד הצבאי (למשל: אפודים, קסדות ומיטות ב-25 בתי-מלאכה שונים) וגריטה. במלחמה גרטנו אלפי טונות של ציוד במפעל זבל ענק, וזה נדבך גדול מאוד שלא מדברים עליו, וחשוב להבין שהגריטה כפופה לרגולציה ואיכות סביבה".

תא"ל שרביט החל את שירותו הצבאי בבה"ד 6 (בבית הספר ללוגיסטיקה) ומילא את כל התפקידים עד למג"ד הובלה במשמר הנגב, וקצין אספקה אוגדתי ופיקודי. אחרי מבצע צוק איתן, בשנת 2014, הוא התמנה לראש מנהלת המרה"ס, לאחר מהלך של חשיבה מחודשת על מערך חלוקת האספקה בצה"ל, בעקבות פינוי המחנות בתל השומר ובצריפין.

במשך שלוש שנים עסק שרביט בתכנון, בכתיבת תורת ההפעלה ובהקמה של המרה"ס באופן רשמי בשנת 2020, תוך מיזוג יחידות ומרכזים באט"ל, ובהמשך יצא ללימודים במכללה לביטחון לאומי, שם כתב עבודת מחקר על "תמונת הניצחון".

ב-7 באוקטובר הוא היה בביתו בתל-אביב. התעורר כמו רוב המדינה מאזעקות. דקות בודדות לאחר מכן קיבל שיחת טלפון מראש חטיבת הלוגיסטיקה שאומר לו, "אין לי עוד פרטים. זה נראה משהו גדול מאוד. תדליק טלוויזיה ונדבר מאוחר יותר". בתוך ליבו אמר לעצמו "הנה עוד סבב עם חמאס בעזה". בשעה 07:15 כבר היה בבסיס המטכ"ל בקריה בתל-אביב, נכנס לחמ"ל כשמולו הוא רואה את ראש אט"ל - האלוף מישל ינקו. שם שרביט מקבל עדכונים קצרים ומבצע סבב שיחות ראשון לכל המפקדים הבכירים במרה"ס כדי לדעת מה שלומם, מבין מהם מה קורה בשטח, ואומר לכולם: "תתחילו היערכויות ותהיו מוכנים לפקודות". "פרט לאלפי חיילים בסדיר ובקבע, יש תחת המרה"ס למעלה מ-5,000 חיילי מילואים", הוא מציין.

אחרי הדיון הראשון הוא פקד לגייס את כלל החיילים בסדיר ובמילואים, ללא יוצא מן הכלל: "אני אומר להם לגייס 100%, שואלים אותי שוב, ושוב אני אומר 100%. כבר ראינו את הטנדרים באופקים ובשדרות. ראש אט"ל אומר: "הולכים למלחמה. זה לא עוד מאותו דבר שהכרתם". ואנחנו אומרים בצורה ברורה: "הולכים על all in".

הפעולה השנייה שביצע שרביט היא שליפה מהכספת של החוזים והפקודות הנצורות לשעת חירום, למלחמה במספר זירות במקביל: "אני לא יכול לדבר על מספר החיילים שגוייסו אבל מדובר במאות אלפים. אני מפעיל חוזים נצורים עם הרבה מאוד ספקים שמחזיקים אצלם מלאי עבורנו. זה אומר שכל מה שיש במשק זורם אל צה"ל. מפשירים את כל ההקפאות לשעת חירום. זה מעבר רחב מאוד וצריך לקרות מהר מאוד. זה לא רק ימ"חים - לכל יחידה בצה"ל יש אצלי מלאי מוכן למלחמה. מצוללות ועד לגדוד, סוללה וחטיבה.

מתחילים כבר בשעה 10:30 בבוקר ביום שבת למשוך מנות-קרב, לחם, ירקות ופירות, ומבינים בבוקר שאין מאפיות פתוחות. זה חג. וכל זה עוד לפני שאנחנו מבינים אילו צירים לוגיסטיים פתוחים ואיפה יש מחבלים וכמה חיילים נצורים בבתים ברחבי הנגב המערבי. יש לי קצינה עם תפקיד קריטי להפעלת פקודות, שהיינו צריכים לחלץ אותה מהבית. פתאום כולם מבינים מה המשמעות של המילה 'מלחמה' ומה עומד מאחוריה".

השעות הראשונות היו קריטיות מבחינת תא"ל שרביט: "בהתחלה אתה בשוק מהמראות, אבל מהר מאוד אתה מתפקס, נזכר בתרגיל הרב-זירתי האחרון שעשינו, חודש וחצי לפני המלחמה, שעסק בדיוק בזה, לוחץ על כפתור פנימי שיש לכל מפקד - והופך להיות מכונה. כדי לקצר לוחות זמנים אני אומר לכולם: "אנחנו במלחמה. לפעול לפי פקודות. לא לשאול שאלות". רואים את זה בהקלטות ובתחקירים שבוצעו. לא דמיינתי בשום צורה כזה היקף וכזו עוצמה של מלחמה. התמונות והסרטונים טלטלו את כולם: חטופים בכמויות, בתים שרופים עם אזרחים, מכוניות שרופות, יריות ברחובותֿ. אני זוכר את הבת שמספרת לדני קושמרו בשידור חי שחטפו את אבא שלה. אני יותר משלושים שנה בצה"ל והנקודה הזו בזמן היא השיא שלי כמפקד. זה המבחן הגדול שלי. אני על אוטומט. ואז מגיעה הודעה על יונתן שטיינברג, מח"ט הנח"ל שנהרג, זה אח. אתה מקבל החלטה ששום דבר לא חודר אותך והבשורות לא מפסיקות להגיע.

לא ישנתי שלושה ימים ברצף. הציבור צריך להבין שאנחנו מבעלי התפקידים הבודדים בצה"ל שרואים את הפעילות בכל צה"ל ולא רק מבינים מה הולך לקרות אלא את גודל האחריות שהכול יעבוד. והבשורות הרעות לא מפסיקות לזרום. הרוגים, פצועים, חברים, סיפורי זוועות, ומפקדים שחלקם מכותר בזמן אמת וחלק נצור בבתים. אירועים קשים מאוד. אני מתקשר לקצינה בדרגת רס"ן והיא אומרת לי: "המפקד, יש לי פה מחבלים מסביב לבית, יורים עלינו, אני לא יכולה לצאת מהבית".

בהמשך שרביט לא מבין איך בעל תפקיד רגיש וקריטי בשרשרת האספקה של המזון, אזרח עובד צה"ל, לא הגיע לבסיס: "הוא מתגורר בקיבוץ סופה. הילדים שלו התקשרו אלינו לשאול איפה אבא שלהם. הערכנו שנהרג, כי הוא לא ענה לסלולר במשך שעות והוא תמיד זמין, גם ביום כיפור. בדיעבד, הוא יצא מהבית עם אשתו בשש בוקר לסיור קצר בקיבוץ. כששמע אזעקות ומיד ראה את המחבלים לא יכול היה לחזור לביתו, ניסה להימלט מהשער האחורי אבל השלט והמכשיר הסלולרי נותרו בבית, ולבסוף הוא הסתתר עם אשתו במזבלה של הקיבוץ. רק בשעה 21:30 יצא ממקום המסתור. אם היה חוזר לביתו או מנסה לצאת דרך השער ראשי, הוא היה נרצח. אני כבר הנחיתי להיערך להלוויה ולחפש אחר מחליף. התקשרו אליי בלילה להגיד לי שהוא בחיים, אמרתי : "תגיד לו שיחכה שם, אני בא, אני מרביץ לו", צמרמורת עברה לי בגוף".

מפקדי המרה"ס, הבינו שכל מה שעשו בשבוע הראשון מאז ה-7.10 הוא רק ההכנה לדבר הגדול: התמרון הקרקעי הגדול ביותר, בתאריך ב-27.10.23.

שרביט: "זה מרוץ נגד הזמן להכין את הכול בזמן. יש הרבה רעשי רקע ואני צריך לסנן את כולם. הטלפון לא מפסיק לצלצל. 1,500 הודעות ווטסאפ ביום בממוצע. כולם רוצים הכול. אוגדות, פיקודים, זרועות, חילות. התחקירים מספרים הכול. לא הייתה משימה אחת שנדחתה, קטנה כגדולה. אני אחראי על הכול חוץ מתחמושת. כשהכוחות נכנסו פנימה זו הייתה הפעם הראשונה שנשמתי באמת. כמה דקות אחרי שהתחיל המרתון השני".

במעלה הדרך היו גם תלונות וביקורת ודרישות. הטלפון שלו לא עמד בעומס ולכן החליט לגייס קצין בדרגת אל"מ במיל' בשם סטאס, שירכז את כל הפניות: "אלפי טלפונים מאזרחים, מחיילים, ממשפחות, וכו'. אני מדבר על עשרות אלפי פניות. עד שנפתח מוקד אט"ל לפניות".

שתי בעיות מרכזיות עלו במהלך המלחמה. הראשונה: למוקדי הגיוס בימ"חים הגיעו בין 180% ל-250% מתגייסים לשירות מילואים, כולל אזרחים שלא היו חייבי גיוס ורצו ליטול חלק בלחימה. והבעיה השנייה הייתה ההבדל בין הציוד של חיילי המילואים לזה של כוחות הסדיר, והדבר בא לידי ביטוי בעיקר במדים, נעליים, קסדה ואפוד טקטי. לדברי שרביט, היו כוחות שקיבלו ציוד חדש, אבל לא טקטי, ופער הציפיות הוליד אכזבה שבאה לידי ביטוי בביקורת. אחר-כך החלה ביקורת על ההבדל בין המותגים השונים שקיבלו היחידות השונות.

"ההחלטה הכי חשובה שזרוע היבשה קיבלה הייתה ההשוואה בציוד בין סדיר למילואים. אתה לא יכול לקחת חייל סדיר, לתת לו ברכיות רובוקופ, קסדה טקטית וסט דור 2, וכשהוא הולך למילואים הוא מקבל ציוד אחר שמבחינתו נראה פחות טוב. המילואים קוראים לזה 'צבי צב'. אני בעד אפס דיפרנציאליות בין סדיר למילואים", אומר תא"ל שרביט, ומרחיב: "כתוצאה מזה שהגיעו יותר ממה שהיה צריך נוצר מצב שחיילי מילואים נתנו לחברים מדים ואז לא היה להם יכולת להחליף או לחדש, כי היה להם זוג בודד. שוב נולדה אכזבה, עד שגישרנו על הפער. לקח זמן לייצר. אחר-כך נכנסנו למערכת חורף. היינו צריכים להגדיל את המלאי למאות אלפי חיילים. למשל, כדי להביא לישראל חליפות סערה היה מבצע מיוחד - ואני מדבר על עשרות אלפי פריטים".

הוא נזכר בשבוע השלישי למלחמה - מתקשר לאמא שלו ושואל לשלומה, והיא מספרת לו שאפתה 20 עוגות לחיילים, ולא באו לקחת אותן. "אני שואל אותה למה, והיא סיפרה לי שאחד השכנים אוסף מכל השכנות עוגות ומחלק לחיילים. אני אומר לה: "את לא מתביישת? תגידי לי, הבן שלך אחראי להביא את זה לכל צה"ל". ואז הבנתי שיש משהו במלחמה הזו שגרם לכל אחד או להתגייס או לתרום בדרכו שלו, ויש כאלה שהכינו אוכל - לא בהכרח כי היה חסר. אני גם מזכיר שהיו מקומות שהתקשינו להגיע אליהם, כי עוד היו מחבלים בשטח. נכון שלא חשבתי לרגע שלא יהיו תקלות ופערים כשמגייסים מאות אלפי חיילי מילואים - בסופו של דבר אני נמדדתי בחוליה החלשה שלי. הסתובבתי כבר בשבוע הראשון בתמרון בתוך רצועת עזה כדי לראות מה חסר לחיילים ומה נכון לעשות אחרת. אני לא כועס על אף חייל שמתח ביקורת. זה המקצוע שלי".

אפודי המגן הפכו לאחד הפריטים החמים בתרומות מהארץ ומחו"ל: "לא הדאיגו אותי התרומות אלא האיכות של המוצרים. כולם עוברים דרכי כי מדובר בייבוא ביטחוני. מתוך 120,000 פלטות מיגון לאפודים כ-85% לא עברו את מבחני הירי - מה שעבר מבחני ירי, ניפקנו, מה שלא, השמדנו".

הרצון לתרום בא לידי ביטוי בפוד-טראקים למזון ובסדנאות ניידות לשיפצורים עבור חיילים. תא"ל שרביט גייס אותם למלחמה, סידר את תקן השירות לפי נוהלי צה"ל ובכך צמצם פערים בשטח.

על סוגיית הקושי בשרשרת האספקה שנוצרה כתוצאה מתקיפות של הח'ותים על סחורות שהיו בדרכן לישראל הוא לא מעוניין להרחיב, רק מדגיש שצה"ל ומשרד הביטחון - בדגש על חיל האוויר - יצאו למבצעים מרגשים כדי לעמוד ביעדים שהציב המטכ"ל למרה"ס בשיא המלחמה.

שרביט: "מה ריגש אותי מאוד? שיש חייל בקצה, רס"פ, מפקד מחלקה ומפקד פלוגה, שמפרגנים לנו. אנחנו נלחמים כדי שלחייל בקצה יהיה טוב. זה שווה הכול. גם ביציאה חיכינו להם. היו לי ימים שביום אחד היו 11 ריענונים (קליטת חיילים ביציאה מלחימה עם אוכל, מעצבי שיער, מקלחות, ציוד חדש, תיקון וכו'). היום בדיעבד המכונה הענקית הזו עבדה כמו שצריך, אבל בהתחלה חששתי מאוד. אני הייתי אחראי על התכנון, הייתי חלק מההקמה של המרה"ס, ואתה כל הזמן שואל את עצמך האם מה שתכננו באמת יעבוד בזמן אמת. אני מתרגש להגיד שזה הצליח. ובמעלה הדרך עשינו כל-כך הרבה התאמות והתעקשנו להשתנות כדי שיהיה יותר טוב לחיילים. אני מדבר על מיליוני פריטים מהמחסן עד הקצה. מספרים בלתי נתפסים, ואני לא מצטער לרגע שהחיילים אכלו ג'חנון וקובאנה בלב עזה ושסידרנו להם שניצל, חלה ומטבוח'ה ביום שישי".

כתבת את עבודת הגמר שלך במכללה לביטחון לאומי על תמונת הניצחון. מה להערכתך תמונת הניצחון עד כה? ניצחון זמני.

"החיילים שעושים קידוש בערב שבת בתוך נגמ"ש, הנמ"ר עם ערכת שבת שכוללת יין קידוש, כיפות, וחלה - זו תמונת ניצחון. זו שרשרת לוגיסטית מאוד-מאוד מורכבת עד הקצה להרבה מאוד חיילים במרחב מלחמה. ועוד לא דיברנו על הצליאקים שיש להם מנת-קרב מיוחדת וכרטיס חכם לקניית מוצרים כרצונם ב'כוורת', טבעונים, וכשרויות שונות - מהגבוהות שיש. הצלחנו גם להכניס 'פוד-טק' מסוגים שונים. מנה שמתחממת בשטח, בשר מסוגים שונים. פרויקט חיי היה בשנים האחרונות לפתח מערכות במרה"ס ללא מגע יד אדם. בשנה הבאה אנחנו שם. זה ממש כמו 'אמזון'. אוטומציה ורובוטיקה מאוד מאוד מתקדמת".

ומה לדעתך תהיה תמונת הניצחון הכללית?

"שבו בנים ובנות לגבולם. כל ה-56. תקשיב, זה מה שמעיר אותנו, את הלוחמים, כל בוקר. תשאל כל חייל? זה מה שהם יגידו לך. להחזיר את כולם הביתה".