אמו של אלון אהל: "לפעמים יש תחושה שהמדינה שוכחת, ויש משהו חשוב יותר מהחטופים"

ביום רביעי בבוקר, בעוד מדינת ישראל כולה עסקה במשבר הפוליטי ובאיומים החרדיים על יציבות הממשלה, עידית אהל, אמו של אלון החטוף בעזה, כתבה פוסט בפייסבוק עם תזכורת כואבת למאבק המשפחות: "כן בחירות, לא בחירות - הבחירה היחידה לנגד עיניו היא הבחירה בהחזרתם". בראיון לסופ"ש שלו היא מודה שכשנה ושמונה חודשים אחרי חטיפתו של אלון, "לפעמים יש תחושה שהמדינה שוכחת, שיש משהו יותר חשוב. וזה מלחיץ. הבן שלי נמצא שם וצועק "הצילו" בכל רגע נתון. הוא סופר את השניות, לא את הימים או את החודשים. ואני צריכה לצעוק את הצעקה שהוא לא יכול".

בעוד ראש הממשלה בנימין נתניהו התחייב בשבוע שעבר להחזיר את כל החטופים - "אם לא היום אז מחר, ואם לא מחר אז מחרתיים" - מושגי הזמן של משפחת אהל אחרים. "אני אמא של אלון, אני רואה אותו מול העיניים 24/7. ראש הממשלה, מן הסתם, רואה עוד דברים, הוא צריך לנהל את המדינה", היא אומרת. "אני לא אסטרטגית צבאית, ואני לא פוליטיקאית, אני אמא של אלון. ואני רואה את הדרך שלי. וכרגע, בשביל להיות אמא של אלון, אני צריכה להגיד הכל, לבקש הכל, ולעשות הכל, ולפחות להיות במקום שאני מרגישה שלי יש עליו שליטה. כי הרי בפועל אין לי שליטה על מה שעושים לאלון. הלוואי ויכולתי להיכנס עכשיו ולהיות מגן אנושי שלא ירביצו לו, להביא לו אוכל, לחבק אותו, לדבר איתו. אני לא יכולה לעשות את הדברים הבסיסיים שכל אמא רוצה ויכולה לעשות ואמורה לעשות. מה שאני יכולה לעשות זה לא להפסיק לדבר - ולבקש שיצילו את הבן שלי בכל דרך אפשרית".

בפברואר האחרון, אחרי כשנה וחצי ללא כל אות חיים מאלון, חטופים ששבו מהשבי עידכנו את המשפחה על מצבו הבריאותי והנפשי ועל תנאי השבי הקשים שבהם הוא מוחזק. "אלון פצוע. פצוע קשה. הוא איבד את הראייה שלו בעין אחת. יש לו רסיסים בכל הגוף. אחרי שהוא הגיע מעזה עם הטנדר לאיזושהי דירה, נער בן 19 בא ותפר בתוך הגוף שלו עם מחט וחוט, בלי שום משכך כאבים או הרדמה או ווטאבר. אלון נמצא בשבי מאוד מאוד מאוד קשה. הוא מרותק לשלשלאות ברגליים, עם תנאי תזונה מתחת לכל ביקורת. הוא לא אוכל, לא נדבר על התעללות פסיכולוגית ונפשית, וגם פיזית מדי פעם. אז אני לא יכולה לא לראות את זה. אני לא יכולה לא לשים את זה מול העיניים שלי, זה הבן שלי. אני לא יכולה לעזור לו, אין לי שליטה בכלום. אז זה משהו שאני צריכה לחיות איתו יום-יום, דקה-דקה. ולכן הבהילות להחזיר אותו היא קריטית".

כל המדינה שמעה את זעקת הוריו של אלון בראיון בחדשות 12 באותם ימים, אחרי שגילו מה מצבו, ואהל מאמינה שהייתה לכך חשיבות ומשמעות כבירה. "אני לא חושבת שיש פה מישהו במדינת ישראל שלא מכיר את אלון ולא יודע מי זה אלון. הפסנתרים ממשיכים ככה לצוף בכל מקום בארץ ובעולם. שומעים עליו, ויודעים שצריך להחזיר אותו. הוא נוכח. זה מה שזה עשה. ואני לא אתן לזה לרדת. אם כל אחד יכיר את אלון וישמע עליו, הוא ייכנס ללב של אנשים. טוב הלב שלו, הרגישות שלו, הכישרון האדיר שלו למוזיקה ולפסנתר, האהבה שלו לאחר והנתינה המדהימה שלו שממשיכה גם בשבי".

הזעקה של המשפחה הגיעה גם לראש הממשלה, ששוחח איתם לבקשתם, אך אהל משתדלת עד מאוד להימנע מביקורת פוליטית עליו ועל ממשלתו. "נתניהו יודע בדיוק מה המצב של אלון. הוא יודע שהוא פצוע, שהוא בשבי מאוד-מאוד קשה. הוא מודע לדברים האלה. ולכן אנחנו מצפים שהוא יזרז משהו, ויעשה הכל כדי להחזיר אותם", היא אומרת, "אנחנו נפגשים עם המון אנשי מפתח, שרים, חברי כנסת, אנשי קבינט, ומדברים איתם ומספרים להם את הסיפור והם שומעים אותנו. בין זה לבין מה שיקרה אחר-כך אין לי שמץ של מושג. אבל הם שומעים".

לדבריה, אלון היה אמור להשתחרר ב-8 במרץ, בשלב ב' של העסקה הקודמת, שמעולם לא מומשה. באפריל, המשפחה הציגה מתווה משלה להצלת חיי החטופים, במסגרתו הפצועים יפונו לבתי-חולים במדינות המפרץ או באירופה, ובתמורה יחודש הסיוע הרפואי וההומניטרי לעזה, ובשלב השלישי, אחרי 72 יום, החטופים ישובו לישראל במסגרת עסקה כוללת. "אלון לא קיבל טיפול רפואי מבוקר, אף רופא לא ראה אותו מהיום שהוא נחטף. זה לא מתקבל על הדעת. כל הזמן מדברים על סיוע הומניטרי לעזה. מה עם סיוע הומניטרי לחטופים? איך זה לא בא ביחד? איך זה לא כתנאי? "הצלב האדום עד היום לא ראה את אלון. הצלב האדום, שנועד לבוא ולתת מענה במצבים כאלה, לא מצליח להיכנס ולראות חטופים. אז מה קורה פה?", היא אומרת, ומסבירה שהמתווה ההומניטרי היה ניסיון משפחתי יצירתי לפרוץ את הקיפאון.

"הצגנו את זה בכל מיני מקומות, בארץ, בעולם, מול האמריקאים והגרמנים והסרבים. אנחנו חושבים בצורה יצירתית כל הזמן. מה עוד אפשר לעשות? איך אפשר לעזור? ומבחינתנו, בגלל שאלון פצוע, ואין הרבה פצועים בשבי, אנחנו רוצים לדאוג שהפצועים יקבלו את המענה שהם צריכים. אלון צריך לקבל טיפול רפואי אמיתי. אז, אוקיי, אין תנאים בעזה - אז תוציאו אותם מעזה כאסירים, תשימו אותם באיזשהו בית-חולים מחוץ לעזה, לקבל טיפול רפואי כאסירים - וברגע שתיחתם עסקה, הם יחזרו הביתה".

ברקע המשא ומתן לעסקה חדשה, ובעוד צה"ל נערך לחידוש ולהרחבת המלחמה, אהל חוששת ודואגת מהסכנה שעשויה להיווצר לבנה ולחטופים הנוספים. "זה מסכן חטופים. כבר ראינו את זה. 40 חטופים נהרגו בגלל פעילות צבאית. מהשבעה באוקטובר. וזה מדאיג מאוד. זה מסכן לא רק במובן הפיזי - שאם צה"ל נכנס לאזור שבו הם יודעים או לא יודעים אם יש חטופים - אלא גם בגלל שחמאס בתקופה של מלחמה יותר קשוח וקשה עם החטופים, ואז זה מסכן את החיים שלהם". אם זה היה תלוי בה, היא אומרת, היא היתה "מבקשת שיעשו הכל כדי להחזיר את אלון הביתה. והכל זה לסגור את הכל עכשיו ולסיים הכל".

רק שבממשלה לא רוצים לסיים את הכל וממשיכים לדון רק בעסקאות חלקיות שלא מחייבות את סיום המלחמה וישאירו חלק מהחטופים מאחור - מה שמעורר מתחים וחרדות של סלקציה בין המשפחות המיוסרות. "אני לא נמצאת במקום הזה או בשיח של מי יותר או מי פחות. אני ממשיכה, אנחנו כמשפחה לא נמצאים שם. צריך לשאול את מי שבוחר לעשות את זה כך למה", היא אומרת.

גם לגבי משמעות השחרור של עידן אלכסנדר בחודש שעבר, שהסתייע בשל אזרחותו האמריקאית, היא לא קופצת למסקנות. "עידן אלכסנדר שוחרר כי האמריקאים לקחו על עצמם את הפרויקט הזה. לאלון יש אזרחות גרמנית וסרבית. אם הגרמנים או הסרבים יחליטו שגם הם רוצים להיכנס לתוך הדבר הזה אז שיעשו. מישהו בחר, בלי ידיעת ממשלת ישראל, לעשות פה איזשהו מהלך חיצוני לכל הדבר הזה. ההורים שלו לא עניין אותם פוליטיקה. הם הלכו למי שיכול היה לבצע את העבודה הזאת ולהחזיר את הבן שלהם הביתה. שאפו להם. כל משפחה צריכה לעשות כל מה שהיא חושבת שזה מה שיציל את הבן שלה. וואלה, טוב שהצליח להם".

לדברי אהל, אין בה כעס, רק געגועים, אכזבה - ועצב גדול. "אין בי כעס כי אני לא מרגישה קורבן לנסיבות וזה גם לא רלוונטי עכשיו לכעוס ולא משרת אותי. לאן זה יוביל אותי? אני מסתכלת קדימה. אני לא שואלת שאלות כמו "למה זה קרה?", או "מי אשם?", ולהאשים את מי שאשם. זה לא רלוונטי. מה שרלוונטי זה איך להגיע למטרה. והמטרה כרגע זה להחזיר את החטופים, להחזיר את אלון. ואם אני מסתכלת קדימה, אז אני לא מתעסקת עם העבר. ואין לי זמן לבזבז על זה. אלון סובל. אחרי שהוא יחזור, אני לא יודעת אם הכעס יגיע או לא. אבל הוא לא רלוונטי כרגע. מה שאני יכולה כאמא, מה שאני מסוגלת לעשות, זה כל הזמן להיות בתקווה, באמונה וידיעה שאלון חוזר חי. ואם אתה שם, אז אתה כל הזמן פורץ דרכים חדשות כדי להגיע לזה".