אנחנו לא לבד בחושך: מהו הלקח הפולני לקראת בחירות בישראל?

בלהט האירועים המתחוללים אצלנו, בין עזה לדמשק ובין ירושלים לטהרן, נדיר שחדשות חוץ יתפסו כאן כותרות. ובכל זאת זה קרה לרגע אחד, אולי בשל סוף השבוע הארוך שקדם לחג השבועות.

קרול נברוצקי, מנהיג הימין הלאומני בפולין, גבר ברוב דחוק על יריבו הליברל, רפאל צ'אסקובסקי, בפער שהוא נמוך אפילו מ-51% לעומת 49%.

לפני שנמשיך, נזכיר שהשיטה הפוליטית בפולין שונה מזו של ישראל. נשיא לאומן משורות הימין הוא בשורה רעה מאוד לממשלת המרכז-שמאל במדינה, אך הוא לא מושל במקומה.

פוליטיקה פולנית אינה מענייננו, אבל הביטוי שקיבלו התוצאות בשיח הציבורי בישראל, דווקא כן. למרבה הצער רוב הישראלים הגיבו על אוטומט, לפי הסינדרום שיכונה להלן: "תסמונת הקבוצה הלא מוכרת".

מהו אותו סינדרום? נגיד שהגעתם לבית מלון בעיר זרה והפעלתם את הטלוויזיה בעת שידור משחק כדורגל בין שתי קבוצות שאינכם מכירים. די בכך שאחת מהן תלבש את הצבע של קבוצתכם בישראל כדי שתזדהו איתה ותרצו שתנצח.

נחדד: אתם לא יודעים עליה דבר, אתם לא מכירים את אוהדיה, בטח לא את רמת הכדורגל שלה - ובכל זאת למשך כמה דקות תרצו בכל מאודכם שהיא תבקיע, רק בגלל הצבע הנכון (או הלא-נכון של היריבה).

ובחזרה לציר ורשה-תל אביב: המגיבים בישראל עשו זאת לפי ההשתייכות הפוליטית שלהם כאן. השמאלנים קוננו, הימניים צהלו- ולמשך כמה שעות של חסד זכינו לא רק לקישים במקום קיש, אלא גם לוויכוח קוסמופוליטי נדיר.

הבעיה היא שבדיון הטיפשי הזה, שהתנהל על אוטומט ושיקף את המנגנון האידיוטי שפועל באופן שווה על ימין ושמאל (למרות הכאילו-אינטליגנציה שמייחס האחרון לעצמו) הוחמצו כמה לקחים שאפשר להפיק מהבחירות שהתקיימו בפולין - ולהשליך על הבחירות הקרובות-קרבות בישראל.

נתחיל מהשולי: המפסיד בבחירות הוא גם ראש העיר של ורשה. מזכיר לכם משהו? נדמה שבניו-יורק, לונדון, פריז, אמסטרדם, טוקיו ותל אביב, יש מחנה ליברלי-פרוגרסיבי גדול הרבה יותר מאשר בניו-מקסיקו, יורקשייר, נורמנדי, דרום הולנד, קיושו והגליל התחתון.

כלומר, בחלק גדול מארצות העולם מתקיים אותו המתח בין ציבור חילוני, ליברלי ואורבני שמרוכז לרוב בערים הגדולות ורואה עצמו "אזרח העולם" הרבה יותר משהוא רואה עצמו שייך למסורות מקומיות. אלה נתפסות בעיניו שבטיות, דתיות, לאומניות ושמרניות.

ולהפך כמובן: הציבור המסורתי רואה באותם ליברלים מהעיר הגדולה מי שכפרו בעיקר ובוגדים במורשת אבות, לאומית או דתית.

מרכז לעומת פריפריה הוא מטאפורה טובה לעוד תופעה גלובלית שמתקיימת גם בפוליטיקה הישראלית: קיטוב פוליטי שהופך לקרע ומייצר אי יציבות פוליטית שמעניקה כוח לקבוצות שוליים.

קחו לדוגמה את ישראל: את הבחירות יכריעו אותם חמישה מנדטים "סחירים", אלא שנודדים בין החלק הפרגמטי של הליכוד למפלגות מרכז שמדגישות מסרים ימניים. כלומר, אנשים שבהכללה ניתן להגדיר כמיינסטרים.

העניין הוא שלמרות שהם הקובעים, מי שנהנות מההפקר הן מפלגות שוליים. אם לחדד: המפלגה הגזענית שנחבאת מאחורי השם המכובס "הציונות הדתית" או מפלגה שמייצגת את התנועה האסלאמית, כמו זו של מנסור עבאס.

כלומר - המרכז יכריע את זהות המנצח בבחירות, אבל את מדיניותו יקבעו מי שנמצאים בשולי המפה הפוליטית, עיינו ערך השפעתם הדרמטית של בן גביר וסמוטריץ' (האחרון אפילו לא עובר את אחוז החסימה) על מדיניותה של ממשלת נתניהו.

פעם קראו למפלגות שהשפיעו על הרכב הממשלה בביטוי "לשון המאזניים", כלומר, החלק שנמצא באמצע ויכול להתאים אידיאולוגית לשתי החלופות לשלטון. היום מדובר בשולי ה"בלוק", אולי ההשפעה המזיקה ביותר של נתניהו על המפה הפוליטית בישראל, לא רק על מפלגתו אלא גם על יריביו.

אבל יש עוד לקח שאפשר לקחת מהפולנים - והוא אפילו גדול וחשוב יותר: העובדה שבמציאות שבה המדינה חצויה כמעט שווה בשווה בין שני מחנות פוליטיים, חילופי שלטון הם כמעט נתונים. למה זה קורה? גם כאן מדובר בתופעה גלובלית (רפובליקאים-דמוקרטים בארה"ב, שמרנים-לייבור באנגליה וכך הלאה): האזרחים חשים תסכול נוכח השיטה שאינה משרתת אותם עוד.

הפערים הכלכליים גדלים, בעוד הכלכלה מתכווצת - או צומחת מעט מדי ולאט מדי, הייאוש בקרב צעירים גדול וחוסר הנחת הזה שמתרגם בשגרה להפגנות נגד הממשלה, מקפלן ועד לאפודים הצהובים, מתבטא גם בחוסר יציבות בקלפי.

פעם היו "מערכניקים" ו"לכודניקים" מושבעים. היום למצביע מימין של גלריה רחבה, מבן-גביר, דרך נתניהו ובנט, ועד ליברמן, ולמצביע משמאל - מיאיר גולן דרך לפיד או גנץ ועד... ובכן... בנט וליברמן!

איך זה משתלב עם התופעה הראשונה שאובחנה מעלה בנוגע להתייצבות האוטומטית לצד הקבוצה עם הצבע שלכם?

ובכן, זה מוזר, אבל משתלב: אם ניקח את המועמד המוביל כרגע בסקרים, נפתלי בנט, נגלה שיצביעו לו גם מי שמאמינים שייטיב לשמור על גבולות הארץ והמסורת היהודית וגם מי שבטוחים שהוא יקדם תהליך מדיני וחקיקה ליברלית-פרוגרסיבית...

אבל הלקח אינו רק פילוסופי, לבוחרים. בראש ובראשונה הוא מיועד לנבחרי הציבור עצמם.

מי שהיום הוא שר, דוד אמסלם (רגש אשמה מובחר בסגנון פולני יוגרל בין מי שיצליח להיזכר בתוך חמש השניות הקרובות באיזה משרד הוא מכהן) התבטא בשבתו באופוזיציה כי כאשכר ישובו הוא וחבריו לשלטון הם "ירמסו" (כלשונו) כל חקיקה שקידמה ממשלת השינוי.

אמר - ואכן פעל כסוכן כאוס, קבלן הריסות שמצליח לחרב, אבל לא לשים אבן על אבן לבניין חדש (אלא אם כן מחטף ג'ובים עבור חברי מרכז הליכוד ומקורביהם נחשב "עשייה").

גם האופוזיציה הנוכחית מבטיחה יותר ויותר שכאשר תשוב לשלטון תבטל את כל חוקי המהפכה המשפטית שעברו בכנסת הנוכחית. חלק מהם אולי ראויים להיגנז בדין, אחרים ראויים דווקא לקידום, בנגעם בחוליי מערכת המשפט הקיימת - רק שאפילו יו"ר האופוזיציה מבטיח מראש ביטול גורף שלהם. למה? כי מה שטוב לקרעי לא יכול להיות טוב ללפיד. האמנם?

משמע, אנו לכודים בלימבו שבו כל ממשלה נבחרת לא תקדם כמעט דבר אלא תתמקד בהחרבת מורשת קודמתה: ככה זה כשהקיצוניים בקואליציה (אין זה משנה אם מדובר בסמוטריץ' או בלוין, משניהם מפחד נתניהו במידה שווה, ממש כשם שבנט - אם וכאשר כמובן - יחשוש מיאיר גולן) מכתיבים את דרך פעולתה.

באופן כזה קשה מאוד לנהל מדיניות מוטת צמיחה - והכוונה אינה רק לצמיחה כלכלית אלא לפיתוח תשתיות, מכאלה של תחבורה ציבורית, דרך חינוך והשכלה גבוהה ועד לתעשייה מתקדמת.

זו לא הצרה היחידה שנובעת מתיקו פוליטי שמצמיח משברים חדשות לבקרים. עניין נוסף הוא מה שזה עושה לפוליטיקאים עצמם, כפרטים.

לו הייתה ההפנמה שכהונתם היא בת חלוף גורמת להם להתחיל ולשתף פעולה בנושאים שאינם עומדים בליבת המחלוקת הפוליטית ביניהם, נניח - שיתוף פעולה בין גילה גמליאל לנעמה לזימי כדי לקדם חוקים שיחמירו את הענישה על אלימות במשפחה, אפשר שכולנו היינו יוצאים נשכרים ובעיקר נשכרות (בדוגמה הזאת - ממי שהצביעה לליכוד ועד למי שתבחר ב"דמוקרטים").

הבעיה היא שכאשר השיח מקצין, פוחתים מאוד שיתופי פעולה שכאלה. מה צומח במקומם? לא רק שיח מתלהם אלא גם תחושת דחיפות לחמוס את הקופה הציבורית - כמו זו שמתגברת עתה, עת עולה ריח בחירות באפם של חברי הקואליציה הנוכחית.

עוד חוק דרקוני קטן שיקרוץ לקיצוניים שבין המצביעים, עוד מינוי פוליטי פסול, עוד העברת תקציב לגורם מקורב - שוד ושבר בכל אשר נפנה (בעוד חיילי המילואים קורסים ותושבים בגליל ובנגב לא זוכים לתקציבים ראויים).

הנה כי כן מלמדות אותנו תוצאות הבחירות בפולין לקח לא קל: המצביעים שיכריעו את הכף אולי נמצאים במרכז, אבל מי שנהנה מהמהפכים הם קבוצות שוליים שזוכות להשפעה לא פרופורציונלית על מדיניות הממשלה הנבחרת.

לכן אפשר שמשימתה הראשונה של ממשלה נבחרת חדשה, כל אחת שתיבחר, היא שינוי השיטה - או לכל הפחות עבודה למען כלל אזרחי ישראל, לא רק למען הבייס. ספק גדול אם אכן כך ינהגו, האם הם בכלל מסוגלים.