"איבדנו אח", אומרים עמית, תומר ודניאל, שלושת בני החבורה של אלון פרקס, שנפל בקרב בסג'עייה. שלושתם בני קיבוץ כברי שבגליל המערבי: "אנחנו מגיל אפס ביחד. מה לא עברנו יחד. ילדות, בית ספר, טיולים, טיסות. מגיל צעיר קוראים לנו "האופנוברים" ויש לכולנו את אותו הקעקוע של האופנוברים ממאדים. היינו שבעה. נותרנו ששה".
"היה גאון, הפרופסור של החבורה", סיפרו שלושת חבריו הקרובים מהקיבוץ. דניאל הוסיף: "אלון למד מדעי המוח וקוגניציה בבאר שבע, שם גר עם חברתו אוריה. "זו היתה אהבה גדולה. הוא סיפר שעד סוף השנה הוא יציע לה נישואין. כמה שהיה גדול בגוף עם ה-1.90 גובה שלו והמאה קילו, הוא היה גם הכי רגיש, אחד כזה שאתה נותן לו חיבוק ומרגיש שאתה נמס בתוכו".
"הוא היה הכי מצחיק בחבורה, למד במגמת תיאטרון והיה שחקן", הוא ממשיך לספר על אלון. "בקיבוץ עבד בכל מיני דברים, במטעים, בבריכה. הוא היה ארגנטינאי בכל רמ"ח איבריו, הוא היה אחראי על הבשר על האש, המעשנות. היה אח גדול ואוהב לנעה. הוא היה הכתר על ראש המשפחה".
"לאחרונה פגשתי אותו לפני המילואים האלה בבית בבאר שבע", הוסיף דניאל. "בחבורה יש לנו מסורת של 'שבת שלום' בקבוצה והוא לא שלח השבת וידעתי שהוא בעזה אז אני התקשרתי אליו ודיברנו. הוא עשה כמעט 300 יום. זה היה סבב רביעי שלו. האמת שהוא אמר שכבר נשבר לו, אבל לא ויתר. קראו לו, אז הוא הלך. כמו חייל טוב. הוא בנשמתו היה פציפיסט אבל נתן כל מה שהיה יכול. הוא אמר לאבא שלו שהוא הכי לא רצה. הוא אמר שזה הסבב האחרון שהוא יילך. אבל זה הבן אדם. סבב ראשון עשה חצי שנה. היו קוראים לו והיה הולך. הוא היה בעורב צנחנים ואמר 'הצוות שלי בעזה אי אפשר לא ללכת גם'. כבר היינו בהכנות לזולה השנתית שלנו בנהר הירדן. זה כבר לא יהיה אותו דבר".
"הוא היה ילד מהמם", סיפרה לוואלה מי שהכירה אותו בתנועת הנוער של בני המושבים. "התיאטרון היה מרכז חייו בתקופת בית הספר. בתנועה הוא היה הכי נחמד והכי שמח ומשמח בחבורה. אני זוכרת אותו כחברותי מאד. היה חמוד כזה. חיוך ממיס. עצוב לנו. אנחנו זוכרים ונזכור אותו כזה בנאדם ערכי וחיובי".
עדי קינן, דובר הקיבוץ, סיפר על אלון: "אלון היה אדם מאוד יקר. הוא גדל פה בקיבוץ כל חייו, ולפני כמה שנים הוריו עזבו את היישוב - והוא המשיך לשמור על הקשר. הוא בוגר מגמת תיאטרון במנור כברי, היה ספורטאי מעולה ותלמיד טוב. רק לפני חודשיים הוא ליווה אותנו בטיול השנתי של התיכון בהרי אילת. בוגרי בית הספר מגיעים אצלנו ללוות את הטיולים השנתיים, וזה חשוב להם. הוא אמר אז שהוא יוצא למילואים ועושה את זה כי 'זה מה שצריך לעשות, אין ברירה'. הוא היה סטודנט באוניברסיטת באר שבע והתגורר שם".