לפני 10 שנים הייתי ראש צוות הקמפיין של מצעד הגאווה והסובלנות בירושלים. עבדנו קשה מאוד כדי להפיץ את הבשורה, להגביר את האור ולהביא כמה שיותר משתתפות ומשתתפים למאבק המשותף בירושלים ב-2015. שום דבר לא הכין אותי לרגע שבו הכל התנפץ ברגע אחד. לא ראיתי את הרוצח דוקר את שירה בנקי, אבל הרצח טלטל אותי. אני לא יודע אם אי פעם חשבתי על זה שיכולתי להידקר שם בעצמי. בקושי היה אפשר להשיג אנשים בטלפון, כשרק רציתי להתקשר למשפחה שלי להודיע שאני בסדר - ולהמשיך לעזור בשטח. כשהגענו לבמת הסיום של המצעד, התחושה באוויר וגם על הקרקע הייתה כאילו אנחנו בהלווייה של המצעד הזה: המומים, כואבים ובוכים. תחושת חוסר אונים שאולי אפשר למצוא פיסות ממנה בכאב הגדול והמתמשך לנוכח המציאות הבלתי נסבלת שבה 58 חטופים וחטופות עדיין מוחזקים בעזה.
עברו עשר שנים, וגם היום חברות וחברי הקהילה הגאה סופגים התבטאויות מסיתות שמסווגות אותם כתועבה, חולים ואפילו מסוכנים יותר מחמאס וחיזבאללה. התבטאויות שהופכות את הבטן עוד יותר בעיצומה של הטראומה הלאומית שאנחנו נמצאים בה. ההסתה מגיעה מאותה ערוגה אידיאולוגית שמקדמת את כל מה שרע פה - שנאה יוקדת ומקטבת כשיטת עבודה, בוז למקצועיות ולמומחיות, אדישות לסבל אנושי ולאפלייה וקניית זמן כתחליף למנהיגות.
אל מול המציאות הזאת להט"ב צריכים לקום כל בוקר, לא לאבד תקווה, להמשיך לחיות למרות האפלייה ולא לתת למחשבות אובדניות לחדור. למרות שפעמים רבות החיים מיטלטלים על קצה תהום. תחשבו עליכן, כשהייתן נערות או כשהכרתם את האהבה של החיים שלכם, או כשיום אחד קרה לכם איזה אירוע מכונן והבנתם: זה מי שאני. כמו כל אחד, אנחנו רק רוצים להיות מי שאנחנו. לאהוב, להיות נאהבים, להגשים ולחיות בשקט ובביטחון.
כוחות של שנאה נגד להט"ב פעלו הרבה לפני הרצח, וממשיכים לפעול גם אחריו. בימינו אנחנו נחשפים גם לטרנד חדש - להט"בפוביה "מנומסת". מתק שפתיים שמנסה להסוות את השנאה העמוקה. אל תהיו קהי חושים. אל תזנחו את החמלה האנושית שלכם כשאתם שומעים בחדשות על הומואים שפותו באפליקציות היכרויות: נער או גבר מפוחד מול חבורת ביריונים - שמפוצצת אותם מכות ברחוב עד זוב דם. גם הסתה בוטה וגם שתיקה רועמת מלבות את המעשים הנפשעים האלה.
ירושלים זימנה לי אתגרים כואבים שנוגעים עמוק עמוק בחיים האישיים שלי, אז כמו היום. לבית הפתוח בירושלים הגעתי כנער בן 14 או 15. ראיתי בעיניים של הנערות והנערים שהגיעו לשם יחד איתי שזה הציל להם את החיים, או לפחות איפשר להם לנשום קצת יותר לרווחה. אנחנו יודעים שקהילה גאה חזקה במאבק נגד הלהט"בפוביה היא המגן האולטימטיבי נגד שלילת הזכויות שיש לנו. אל תצפו מאיתנו לקלף מעצמנו את מעט הזכויות שיש לנו ולוותר מראש על כל מה שמעולם לא היה לנו, כדי שיוכלו לכפות עלינו מציאות של שקר וכאב והתחבאות או עתיד שיחזיר אותנו לארון ויאמלל אותנו באלף צורות אחרות. ארון הוא מוות. ואנחנו בוחרים בחיים.
אנחנו לא נשתוק ולא נפסיק להיאבק. אנחנו הנשים והגברים וכל מה שביניהן או מחוץ לקשת המגדרית. אנחנו העבר, ההווה והעתיד. אנחנו הלוחמות והלוחמים, המילואימניקים והמילואימניקיות, אנחנו המתנדבים והמתנדבות, אנחנו מנהיגי ומנהיגות ארגוני החברה האזרחית והעמותות. אנחנו הנופלים והנופלות, אנחנו החטופים והחטופות, אנחנו הנרצחים והנרצחות. אנחנו אלה שמושיטות יד ומצילות חיים. של אחרים ושל עצמנו. חיים קדושים, חיי אדם שמבקשים חופש ושוויון ואהבה והגדרה עצמית והגשמה וביטחון, האנושיות בהתגלמות היפה ביותר שלה.
המצעד בירושלים הוא חלק בלתי נפרד מהעיר, והוא אחד מהמופעים המרשימים ביותר של מה ירושלים יכולה להיות. הקהילה הגאה היא חלק חיוני במרקם הפלורליסטי והליברלי של העיר. גם כשהרוחות מנשבות לכיוונים מבעיתים - מחוג המצפן ממשיך להורות על אותו כיוון שאליו צריך ללכת. בואו איתנו כדי להציל כל להט"ב שנחשף לשנאה, להסתה ולאלימות וחושב ש"אולי טוב מותי מחיי". החיים תמיד עדיפים. והנה שוב זה מרגיש כ"כ טבעי לזעוק את זעקת החטופים והחטופות במצעד הגאווה והסובלנות. בואו למצעד הגאווה בירושלים אם אתם מאמינים בירושלים אחרת ובישראל אחרת. טובות יותר, סובלניות יותר ושוויוניות יותר.
הכותב הוא אקטיביסט ירושלמי, מנהל תוכן ומוביל שינוי מדיניות
מצעד הגאווה והסבלנות בירושלים יתקיים ביום חמישי 5.6.2024