מאז 7 באוקטובר שירתתי במילואים יותר ממאתיים ימים. הייתה זו שנה וחצי קשה מנשוא. הרגשתי שאנחנו מאבדים את היכולת לדבר זה עם זה. חלק מהקושי הזה נובע מכעס שכל אחד מאיתנו נושא בליבו כלפי האחר. אבל נדמה לי שחלק עמוק יותר של הבעיה נובע מחוסר במילים. אין לנו את השפה הדרושה כדי להסביר זה לזה כיצד אנחנו חווים את המציאות הפוליטית והחברתית בישראל של 2025. המונחים "ימין ישראלי" ו"שמאל ישראלי" הפכו למטושטשים, מרוקנים מתוכן, ולעיתים קרובות - חסרי משמעות. וכאשר אין לנו מילים, אין לנו גם אפשרות לנהל דיון כן על חזון, ערכים, עבר והווה - ובעיקר: על עתיד משותף.
על כן, אבקש להציע שני מושגים שיאפשרו בעיניי שפה בהירה יותר לשיחה שנדמה לי, שלא נותרה לנו ברירה אלא לקיים. "ציונות קיומית" ו־"ציונות מותנית".
"ציונות קיומית" היא האמונה הפשוטה, אך עמוקה, כי לעם היהודי דרוש בית לאומי בארץ ישראל כדי להבטיח את קיומו הפיזי והלאומי. זו תפיסה שנולדה מתוך ההיסטוריה המדממת של העם היהודי. היא לא שואלת מהי "המדינה האידיאלית", אלא קובעת כי עצם קיומה של מדינת ישראל הוא מענה לצורך קיומי במובן הכי בסיסי של המילה.
"ציונות מותנית" היא תפיסת ציונות הטוענת כי עצם קיומה של מדינת ישראל מחייב צידוק ערכי. למדינת ישראל יש זכות להתקיים אם ורק אם היא מממשת חזון מסוים. חזון זה משתנה מקבוצה לקבוצה, ולעיתים חזון של קבוצה אחת מתנגש בחזון של קבוצה אחרת. יש הרואים את ייעוד המדינה במימוש ערכים דתיים ובראשם לימוד התורה בעוד שקבוצה גדולה אחרת רואה במדינה היהודית שליחות אוניברסלית - מדינת חוק, זכויות אדם, שוויון וחירות. עבור אחרים, המדינה איננה אלא שלב בגאולה הלאומית ובכך ייעודה הוא להחזיק בכל רגב אדמה שהובטח לאבותינו. במילים אחרות, כל קבוצה הגדירה לעצמה את החזון שמקנה למדינה לגיטימציה בעיניו. וברגע שהחזון מתערער - מתערערת גם הנאמנות למדינה. כאן מתחיל השבר.
כאשר הציונות הקיומית נסוגה מעט לאחור - לא כי התייתרה, אלא כי הרגשנו בטוחים באדמתנו, ונדמה היה לנו שאינה עוד הכרח - החלה לעלות שאלה חדשה: אז לשם מה אנו כאן? מהו הרעיון שמצדיק את קיומה של מדינה יהודית ריבונית? כאן החלו לצמוח זרמים שונים של ציונות מותנית, כל אחד מהם מבקש להשיב על השאלה הזו בתשובה ערכית אחרת: לימוד תורה, ליברליזם או שלמות הארץ. כל אחת מהגישות הללו שואבת מתוך עומק התרבות היהודית, ההיסטוריה שלנו, והערכים שבנו אותנו כעם. הליברליזם העניק לישראל שגשוג כלכלי, מקום במשפחת העמים המערבית, ובנות ברית המסייעות לנו לשרוד בשכונה לא פשוטה. לימוד התורה הוא נשמת אפה של הזהות היהודית, הוא שמר עלינו בגלות, עיצב את מחשבתנו, ונתן לנו שפה מוסרית. שלמות הארץ מזכירה לנו שאנו לא רק נוכחים כאן - אנחנו נטועים כאן. שלושתם, בדרכם, תורמים לבניין הזהות הישראלית.
אבל כאשר אחת מן הגישות הללו נהפכת לבלעדית - כשהיא הופכת ל"תנאי" לקיום המדינה - היא מפסיקה להיות ערך תומך חיים, והופכת להיות תחליף למוחלט. וביהדות, כשמשהו הופך להיות מוחלט - הוא כבר לא ערך. הוא אליל.
בלימוד התורה אין רע - אלא אם אנו מתנים בו את עצם קיומנו. אם המדינה היא "שלטון כופרים" בלי תמיכה ללא סייג בישיבות - זו אינה עוד אהבת תורה. זו הפיכה של התורה למולך. בשלמות הארץ יש קדושה - אבל כאשר גבעה בשומרון מועדפת על פני קריית שמונה, זוהי כבר לא ציונות, זה פולחן קרקע. בליברליזם יש כוח עצום - אך אם המושג "מדינה יהודית" נראה פתאום כמו נטל - אולי הפכנו את הליברליזם לאליל.
אולי הגיע הזמן לומר את האמת: אין כיום חזון רעיוני אחד שמספיק כדי לאחד אותנו. אין אמת אחת שכולם יכירו בה. אבל אולי, דווקא במצב הזה - כשאנחנו קרועים בין מחנות וזהויות -יש דבר אחד שכן מסוגל לאחד: לא רעיון - אלא נכונות. הנכונות לוותר על הוודאות, לשאול מחדש, לפקפק באלילים שבנינו בעצמנו. אולי זו הציונות היחידה שיכולה לאחד בינינו: ציונות שמוכנה לשוב ולנפץ את אליליה.
הכותב הוא סטודנט באוניברסיטה העברית ומפקד בשריון במילואים