"הכישלון בבת ים - בלתי נמנע": איך מנהלים מו"מ כשאדם מאיים להתאבד? | מפקד יחידת המו"מ לשעבר בשיחה עם וואלה

"אירוע כמו זה שקרה בבת ים לא תמיד נגמר כמו שהיינו רוצים - אנחנו לא קוסמים", כך תיאר מפקד יחידת המו"מ לשעבר, ברוך גולדמן, את האתגרים הפסיכולוגיים, הדילמות המוסריות והקשיים המבצעיים שבניהול משא ומתן עם חשוד מתבצר באירועים מסכני חיים, ואת ההתמודדות עם מצבים שבהם פשוט לא ניתן למנוע את הטרגדיה.

תשע שעות של דרמה מתוחה על גג בניין מגורים בבת ים הסתיימו בסוף טרגי: גבר שדקר למוות את אשתו לעיני בתם הקטנה עלה לגג והתבצר שם. צוותי משא ומתן של המשטרה ניסו לשכנע אותו לרדת ולהיכנע, אך בסופו של דבר הוא קפץ אל מותו.

האירוע החריג, שהסעיר את המדינה, עורר שאלות קשות: האם ניתן היה להציל את האישה? האם היה אפשר למנוע את מותו של החשוד? והאם מדובר בכישלון מבצעי?

כדי להבין מה קורה בזירות מורכבות כאלה, שנעות בין חיים למוות, פנינו לברוך גולדמן, שהיה מפקד יחידת המו"מ של המשטרה במשך שש שנים, שירת כקצין מודיעין ביחידות מיוחדות, וכיוצא שירות הביטחון הכללי.

"זה לא אירוע שלא הכרנו", הוא אומר. "התמודדתי עם עשרות מקרים דומים. חלקם נגמרו טוב, חלקם רע. אבל תמיד יש כלל ברזל: הבטיחות של צוות המו"מ קודמת. אתה מגיע לזירה שיכולה להיות מסוכנת - גגות שעלולים לקרוס, בלוני גז, כלי נשק נסתרים. משא ומתן הוא גם מבצע - לא רק שיחה".

לדבריו, הרגע הראשון של המשא ומתן הוא הקריטי ביותר. "אתה שואל קודם כל: 'מה קרה?', לא רק בשביל לשמוע את הגרסה שלו, אלא כדי להתחיל לאסוף מידע. מאחורי הקלעים יש צוות מודיעין, חפ"ק, מידע מהמשטרה, מהרווחה, מהשכנים. אנחנו בונים פרופיל - האם הוא לוקח תרופות? שתה? על סמים? חולה נפש? יש סכנת התאבדות מיידית?"

מה שנראה לצופה מבחוץ כמו שיחה פשוטה, הוא בפועל תמרון מורכב: "אתה אולי תראה שמביאים לו מים או סיגריה - אבל זה לא פינוק. זו אסטרטגיה. אולי זה ירגיע אותו, אולי זה יקנה זמן. זו לא חולשה, זו שליטה".

במקרה כמו בבת ים, האפשרות לפרוץ פנימה פשוט לא קיימת. "יש גגות בלי מעקה, בלי גישה. אי אפשר 'לקחת אותו'. וכשאין איום מיידי - ירי הוא לא אופציה. אנחנו לא יורים באנשים שרוצים למות. אנחנו נלחמים על החיים שלהם, לא נגדם. מי אני שאחליט לקחת חיים?"

אז למה זה נגמר ככה? גולדמן לא ממהר להטיל אשמה. "כשאין בן ערובה, אין ירי, אין סכנה מיידית - אתה מנהל קרב על הנפש. לפעמים, אדם שהחליט למות, ימצא את הדרך. אתה מנסה לדחות את הסוף, אולי להכניס ספק, להשיג זמן. זה לא כישלון - זה מאבק על דקות".

והקהל? הוא מוסיף נדבך נוסף של קושי: "היום כולם מצלמים, צועקים. ראינו מקרים שאנשים מהקהל צעקו 'תקפוץ'. זה עלול להיות טריגר לסיום טראגי. לכן מנסים כל הזמן להרחיק את האנשים, להקפיא את הזירה - גם אם לא תמיד מצליחים".

לדבריו, כל אירוע כזה חייב להסתיים בתחקיר: "צריך לבדוק מה נאמר, איך דיברו איתו, האם כל המידע היה זמין, האם הרשויות תיאמו ביניהן. לפעמים זו לא טעות של איש אחד - אלא של מערכת שלמה. התחקיר הוא לא כדי להאשים, אלא כדי ללמוד. להבין אם אפשר היה לפעול אחרת".

גולדמן נזכר במקרה אחר, בבאר שבע ב־2014: "קיבלנו דיווח על ירי בבנק. חשבנו שזה פיגוע, הזעקנו יחידות. ארבעה הרוגים. החשוד התבצר בתא שירותים - עם אישה בפנים. לא ידענו אם היא חיה. קראנו לו, ניסינו לדבר - שקט מוחלט".

"אחרי שעה וחצי - ירייה אחת. פרצנו. מצאנו אותו מת, התאבד. אבל היא חיה. הוא לא פגע בה. זה רגע שאתה מבין, מישהו שמע אותך. לא הגיב, אבל שמע".

"זה ההבדל בין חמישה הרוגים לארבעה", הוא מסכם. "ואת זה לא עשינו בכוח אלא במילים. וזה מה שהופך כל דקה של משא ומתן לזהב".