זה לא "גל רציחות", אלא שיטפון של הזנחה ממשלתית

זה לא "סופ"ש מדמם" ולא "עוד גל אלימות". זו תהום שפעורה כבר שנתיים וחצי. סוף השבוע האחרון היה מהמדממים שידענו: תשעה אזרחים ישראלים נרצחו באירועי פשיעה ואלימות פלילית. במודיעין, בג'לג'וליה, בלוד, בכפר קאסם, בבת ים ובמעלה לבונה - ירי רודף ירי, רצח רודף רצח. בין אם מדובר בכנופיות פשע מאורגן, באלימות בתוך המשפחה או בקטטות רחוב - הדם זורם, והמדינה שותקת.

48 השעות הללו המחישו בצורה כואבת את עומק המשבר בביטחון האישי בישראל. לא מדובר רק במספרים שוברי שיאים, אלא בתחושת קריסה כוללת של המשילות ושל רמות הביטחון האישי שהציבור הישראלי כל כך זקוק להן.

אירועי האלימות הללו אינם תקלה זמנית. זו לא סטייה מהנורמה או איזה "פיק" ייחודי. מדובר במציאות שהלכה והשתרשה בהדרגה, באופן שיטתי, עקבי והרסני. מציאות שהיא תוצאה ישירה של מדיניות, של סדרי עדיפויות מעוותים, של החלטות שהתקבלו או שלא התקבלו, על ידי קובעי המדיניות המרכזיים. הן בדרג המקצועי ובעיקר בדרג הפוליטי.

למרות זאת, הסיקור הציבורי על אירועי האלימות והרצח לא מצליח לבטא את תמונת הכשל הגדולה הזו. הכותרות שמתווכות את האירועים, בסגנון "עוד סופ"ש מדמם!" או "האלימות שוב מרימה ראש", מספרות לציבור בישראל סיפור חלקי ונטול הקשר.

הכותרות הללו חוטאות במתן תמונה של גל אלימות מתפרץ. כזה שמעת לעת מייצר טרגדיה חדשותית. אם זה כאשר הנרצחים הם אזרחים תמימים, או אפילו ילדים, ובין אם מדובר ברצף אירועים מהיר ויוצא דופן ("תשעה נרצחים ב־48 שעות!").

במובן הזה, הסיקור מייצר תחושה של "גלים של אלימות", שמדי פעם שבים ועולים, ובכל אחד מהם שזורה טרגדיה אנושית גדולה וכואבת. ואכן, כל מקרה רצח שכזה הוא עולם ומלואו. חיים מלאים שנגדעים, ומשפחות שמתרסקות.

אבל בתיווך כזה, כואב ככל שיהיה, העין והקשב מוסטים מהתמונה הגדולה. "גל האלימות" התורן אינו מוגדר כחלק מהקשר. לרוב אינו מחובר לכשל המדיניות העמוק והשיטתי של ממשלת ישראל, ולכל היותר מסתכם בשאלה "איפה השר?".

אבל דווקא לאור עומקם והיקפם של האירועים, חשוב לשוב ולהזכיר כי הפשע. במיוחד בחברה הערבית. אינו "מתפרץ", אלא מתבסס. הוא אינו התלקחות רגעית. זוהי תהום עמוקה שהולכת ונפערת כאן מדי יום ביומו. ובמיוחד בשנתיים וחצי האחרונות עם כהונתה של הממשלה הנוכחית.

הנתונים מבהילים: מאז תחילת 2023, עם חילופי השלטון וחילופי השרים לביטחון הפנים, נרשמה עלייה עקבית במספר הנרצחים. כמות הנרצחים בחברה הערבית קפצה בשנה אחת לשיעורים של פי שניים ויותר (!). גם מספר הנרצחים בחברה היהודית זינק משמעותית. שיעור רצח הנשים שבר שיאים חדשים.

המספרים הקיצוניים הללו, שחלקם מזכירים מדינות נחשלות ומתפתחות, הם נגזרת ישירה מאזלת ידה של הממשלה הנוכחית. הממשלה הפסיקה הלכה למעשה את התוכנית הלאומית למאבק באלימות ובפשיעה. כלומר תוכנית לאומית מקיפה ורב ממדית שיצאה לדרך בשנת 2022 והביאה להישגים מרשימים.

התוכנית כללה מרכיבים ייחודיים כמו מבצע "מסלול בטוח" לאכיפה משולבת של כלל רשויות המדינה נגד עבריינים מובילים, שיתופי פעולה בין רשויות, מינוי פרויקטורים ייעודיים, תוכניות מניעה חדשניות במרחב המוניציפלי, ומרכיבים רכים להשלמת תהליכי האכיפה והשיטור.

התוכניות המרשימות הללו הוקפאו, פורקו או הוזנחו על ידי הממשלה הנוכחית. שיתופי הפעולה המרשימים שהובילה המדינה נפרמו, אנשי מקצוע מצוינים שעסקו ביישום התוכנית הוזזו הצידה. ובעיקר, תשומת הלב הפוליטית הופנתה למקומות אחרים. רחובות ישראל נותרו להמשיך ולדמם.

אז בעודנו ממשיכים לספור את הקורבנות, אסור לנו להסיר את המבט מהתמונה הגדולה. עלינו לדרוש באופן עקבי דין וחשבון מקובעי המדיניות. סיסמאות נבובות מסוג "הנושא בראש סדר העדיפויות" כבר לא מספקות. נדרשות תשובות של ממש.

מה קרה לתוכניות שהוכיחו את עצמן? מדוע הופסקה פעולתן של מנגנונים מוצלחים לטיפול במקרי הרצח הרבים? מדוע לא מוקדשת תשומת לב פוליטית וקואליציונית לרתימת הממשלה כולה לטיפול בבעיה? מה תפקידו של הפרויקטור הנוכחי למאבק באלימות ופשיעה? ומה בדיוק עושה השר לביטחון לאומי חוץ מלחפש בכל פעם מחדש את האשמים התורניים?

רק כאשר נישיר מבט אל המנהיגות הלאומית ונשכיל לעסוק בשאלת המדיניות הציבורית הגדולה. נוכל להתחיל ולדרוש מענה לבעיה המדממת ולטרגדיה העצומה שאנו מצויים בה.

תומר לוטן הוא מנכ"ל המשרד לביטחון הפנים לשעבר ועמית בכיר אורח במכון הישראלי לדמוקרטיה