בשנים האחרונות ניסיתי להסביר ככל שיכולתי את העיקרון המקודש של BIPARTISANSHIP, דו-מפלגתיות, אבן יסוד ביחסינו עם ארה"ב שעמדה במבחן התוצאה עשרות שנים. התעקשתי שהתנכרות ישראל לדמוקרטים בארה"ב היא שגיאה חמורה שתפגע באינטרסים שלנו, וניסיתי להראות שטראמפ אינו צפוי ומוטב לא לפתח ממנו ציפיות.
אין בי שמחה שצדקתי, אלא צער על טעות גדולה שעשתה המדינה שלי, ותקווה שלא מאוחר לתקן. איך מתקנים? מפגינים יחס זהה לנבחרים משתי המפלגות ולא מגלים העדפה לאף מועמד, בין דמוקרטי או רפובליקני, בין לנשיאות, לסנאט או לבית הנבחרים.
כרקע, חשוב להזכיר שני מאפיינים של השיטה הפוליטית בארה"ב. ראשית, בשונה מדמוקרטיות פרלמנטריות כמו ישראל ובריטניה, בהן הממשלה נבחרת מתוך הפרלמנט ולכן יש לה רוב אוטומטי, שם יש שלטון נשיאותי. הבחירות לשני בתי הקונגרס נפרדות ומתקיימות באזורי בחירה. לא במרכז מפלגה או בסביבה של הנהגתה, אלא ברחבי ארה"ב, על מועמד להוכיח שהוא ראוי. שנית, כל חוק, לרבות הקצאת כספים, דורש הסכמה בין שני בתי הקונגרס, ורק אז הוא מובא לנשיא לחתימה.
ישאל הקורא: מה הבעיה? הרי שלושה הגופים שאישורם נדרש לאשר כל חוק ולהוציא כל דולר, קרי הבית הלבן, הסנאט ובית הנבחרים, שלושתם בידי הרפובליקנים? הבעיה היא שבחמישים השנים האחרונות, מצב כזה התקיים כשליש מהזמן. באותה חצי מאה, היו יותר שנות נשיאות רפובליקנית ויותר שנים של רוב דמוקרטי בכל אחד משני הבתים; העבר מעיד על שוויון בחלוקת הכוח. לאור זאת, ברור שמדינה שתלויה במדינה מיטיבה לא יכולה להפנות גב למחצית מקבלי ההחלטות שם, מה עוד שבדרך כלל חלים שינויים בכול שנתיים (אז שליש סנאט וכל בית הנבחרים עומדים לבחירה).
תחת נתניהו, עיקרון ה"בייפרטיזנשיפ" נמוג. זכורה הופעתו ב-2015 בפני מושב משותף של שני בתי הקונגרס, אז שניהם בידיים רפובליקניות, ללא תיאום עם הבית הלבן של הנשיא ברק אובמה, במגמה לחבל בהסכם הגרעין המתגבש עם איראן. עוד קודם, ב-2012, ביקר בארץ הרפובליקני מיט רומני, שהתמודד מול אובמה. זמן קצר אחרי שהממשל החל במשא ומתן על הסכם לשדרוג היחסים הביטחוניים בין שתי המדינות, רומני זכה בישראל לקבלת פנים חסרת תקדים, שנתפסה כניסיון להשפיע על הבחירות. אובמה נבחר לכהונה שניה וב-2016 נחתם הסכם בטחוני לעשר שנים. לנו נותר לקוות שטראמפ לא יאכזב כשיגיע זמן חידושו, ושהמו"מ שארה"ב מנהלת עם איראן לא יניב הסכם שיהיה יותר גרוע מזה שנתניהו התנגד לו, וטראמפ ביטל בכהותנו הקודמת.
אין צורך להרחיב על היחס המזלזל לנשיא ג'ו ביידן, שמאז בחירתו לסנאט ב-1973 הוכיח את עצמו שוב ושוב כידיד ישראל. האם מישהו מעלה על דעתו שביידן, או סגניתו קמאלה האריס שהחליפה אותו כמועמדת הדמוקרטים בבחירות לנשיאות ב-2024, היו מגיעים להסכם עם החות'ים בלי לדרוש את הפסקת המתקפות על ישראל? שהיו משנים את היחס לאיראן או לסוריה בלי להיוועץ, לפחות לעדכן? אחרי שהשלכנו את יהבנו על הרפובליקנים, אחרי שהתייצבנו לצד טראמפ, כלומר אחרי שבחרנו לא לפזר סיכונים (ובכך לא להגדיל סיכויים), במי ניעזר כדי לאזן את עמדות הממשל?
אכן, בשנים האחרונות נשמעים בשולי המפלגה הדמוקרטית קולות ביקורתיים כלפי ישראל שלא היו נתפסים בעבר, הגם שרוב יהודי ארה"ב דמוקרטים. מנגד, בשולי המפלגה הרפובליקנית יש גורמים אנטישמיים. בנוסף, היא מפגינה נטייה בדלנית, ובחודשים האחרונים ארה"ב נקטה בצעדים שמצמצמים את מעורבות ארה"ב בעולם ופותחים דלתות בפני יריבותיה, בעיקר רוסיה וסין. ההיסטוריה תשפוט איזו מהמגמות יותר מאיימת על ישראל.
עד אז, נקווה שבימי התפכחות אלו, בא הקץ גם על הקונספציה של העדפת הרפובליקנים, תוך זלזול בדמוקרטים ובעקרון שחשיבותו קיומית, שימור התמיכה הדו-מפלגתית בישראל.
הכותבת, שגרירה בדימוס, הייתה אחראית בשגרירות ישראל בוושינגטון על הקשרים עם הקונגרס