במסיבת העיתונאים האחרונה, כשנשאל ראש הממשלה בנימין נתניהו האם הוא מתכוון ללכת לבחירות במועד המקורי, הוא סירב להשיב על כך והתחמק מהשאלה. תשובתו, שהותירה פתח לפרשנות, ממחישה עד כמה השאלה על מועד הבחירות שוב הופכת אקטואלית, והופכת את השאלה על אמון הציבור בתהליך הבחירות לא רק רלוונטית, אלא דחופה.
הדמוקרטיה הישראלית מתקיימת על שני עמודי תווך: משילות אפקטיבית ולכידות חברתית. האחד מאפשר לרשויות השלטון להפעיל כוח ולבצע מדיניות, והשני מבטיח שהציבור כולו, על גווניו הרבים, יכיר בלגיטימיות של ההכרעות ויקבל את כללי המשחק וההכרעה בבחירות. בלי משילות, אין תכלית לשלטון. בלי לכידות, אין לו קיום.
זו הסיבה שמוסדות מדינת ישראל, ובעיקר מוסדות הביקורת והאיזון, חייבים להיות ממלכתיים, יציבים, ולא מזוהים פוליטית. יותר מכך, יציבות המוסדות היא קריטית למדינה. הדמוקרטיה מתקיימת לא רק ביום הבחירות בקלפי, אלא באמון הציבור הרציף שהליך הבחירות עצמו אכן היה הוגן ושוויוני. שופט הוא שופט, לא שליח מפלגתי.
כל זה מביא אותנו למתווה של שר המשפטים יריב לוין ושר החוץ גדעון סער. מעבר לסכנות שעלו בנוגע לשלטון החוק ולהפרדת הרשויות, יש כאן איום חמור בהרבה, איום על אמון הציבור בלב ליבה של הדמוקרטיה: ועדת הבחירות המרכזית.
ועדת הבחירות המרכזית היא אחד הגופים החיוניים והרגישים ביותר במשטר הדמוקרטי. היא מופקדת לא רק על ההיבטים הטכניים של הבחירות, אלא על הכרעות עקרוניות: פסילת מועמדים, ניהול קלפיות בעתות חירום, הכרעה בסוגיות של סדרי בחירות ולעיתים אף פסילת רשימות. בתמצית, ועדת הבחירות היא הגוף שמקיים את כללי המשחק.
בישראל, הוועדה מורכבת מנציגי הסיעות השונות. החריג היחיד הוא יו"ר הוועדה - שופט עליון. ההחלטה להציב שופט עליון בראש הוועדה לא נבעה רק מהחוק, אלא מתוך תובנה עמוקה: רק אדם בלתי תלוי, נטול זיקה פוליטית, יכול לזכות בלגיטימציה ציבורית לקבל החלטות כה רגישות.
אבל מתווה לוין-סער מפרק את התובנה הזו. לפי המתווה, שופטי העליון ימונו על ידי חברי ועדה שמזוהים עם הקואליציה שנבחרה. כך, גם שופט מקצועי וישר לעילא, ייתפס כ"מינוי פוליטי". והמשמעות ברורה: כל החלטה שיקבל - תיחשד כמוטה.
ומה יקרה כששופט כזה יכהן כיו"ר ועדת הבחירות? איך יגיב הציבור כשיכריע על פסילת רשימה מהאופוזיציה? או כשיפרסם תוצאות ביום של מחלוקת ציבורית חריפה? די בכך שקבוצה אחת לא תאמין, כדי שהאמון הכללי יתערער. כשאין אמון בתהליך אז אין אמון בתוצאה, וכשאין אמון בתוצאה - הדמוקרטיה עצמה מתערערת.
הפיכת הליך מינוי השופטים לפוליטי, הופכת בהכרח גם את ועדת הבחירות המרכזית לגוף פוליטי. במקום איזון מקצועי, נקבל ועדה ללא עוגן ניטרלי. במקום שופט שנתפס כממלכתי, נקבל שופט מסומן.
אם אנו מבקשים להמשיך ולחיות במסגרת דמוקרטית אחת, אנו זקוקים לאמון הדק והחמקמק הזה שהכרעת העם, עליה מכריזה ועדת הבחירות בסוף יום הבחירות, היא אמיתית ונקייה ממניעים זרים. לכן, עבור הדמוקרטיה הישראלית, עבור יכולת המשילות והלכידות החברתית, חיוני שלא להרחיב את האינטרסים הפוליטיים לתוך ועדת הבחירות המרכזית. מתווה לוין-סער עושה בדיוק את ההפך.
הכותב הוא מנהל המחלקה המשפטית במרכז מנור מבית יוזמת המאה