בשבוע שעבר הציג שר החינוך יואב קיש את "תכנית שורשים" - לחיזוק הזהות היהודית והציונית, שתיכנס לדבריו לתוקף החל בשנת הלימודים הבאה. 77 שנים ניסה משרד החינוך להכתיב לפלסטינים בישראל את זהותם ונכשל. עכשיו, קיש עובר למשטר את התלמידים היהודים. למען האמת, הוא לא מעוניין ללמד יהדות אלא לומר איך להיות יהודים ולהכתיב לאומיות כיחסי כוח של בעלות ועליונות. מעתה, תלמידים יקרים, החזיקו בכיסכם פתק אחד בלבד: "בשבילי נברא העולם".
בהודעתו, אמר שר החינוך: "7 באוקטובר לא רק זעזע - הוא גם חשף מה חסר. זהו שינוי עמוק, אבל הוא גם פשוט: להחזיר לילדים שלנו את מה שראוי שיהיה מובן מאליו. זו המחויבות שלנו - לתלמידים של היום ולעתידה של מדינת ישראל", ולכן הודיע שמערכת החינוך הממלכתית תחוייב ללמד שעה בשבוע של לימודי תנ"ך ויושקו תכניות פדגוגיות חדשות שבתי הספר יהיו חייבים לשלם עליהן באמצעות מערכת הגפ"ן (גמישות פדגוגית ניהולית). אילו הייתי חושבת שחוסר הידע הוא מה שעומד לנגד עיניו הייתי שמחה להציע פסוקים שכדאי להכניס כבר כעת. למשל, שיעור בשבוע על הלכות "לא תעמוד על דם רעך" (ויקרא י"ט) או הלכה פסוקה מפי הרב עובדיה יוסף בחיוב מצוות פדיון שבויים.
אך אחרי אלימות גזענית בוטה של תלמידים יהודים ברחובות ירושלים, שר החינוך לא קרא לאנשי החינוך ללמוד עם תלמידיהם את 32 המופעים בתורה שבהם נצטווינו באהבת הגר והמחויבות שלנו לנהוג בו בצדק. אלא הציג תכנית שכוללת חובת עליה לירושלים, והרחבת סיורים בדגש על אתרי מורשת ביו"ש.
לדבריו של קיש - "אי אפשר עוד להשאיר את הזהות היהודית כעניין של בחירה מקומית או העדפה פרטית". בכך הוא בעצם מצמצם ומשבש את רוחה של מורשת יהודית מתפתחת ועשירה. למשרד החינוך יש ניסיון רב שנים לצמצם את הבחירה ולהכתיב את העיסוק המורכב בזהות עם עשרות אלפי התלמידים הערבים ב-77 השנים האחרונות. לעומת ילדים יהודים, שמגיל הגן הולך וגובר העיסוק שלהם במסגרות החינוכיות בסמלים לאומיים, בשירים וטקסטים, בציון חגים ועוד, במעין ערבוב של דת ולאומיות- תלמידים ערבים בישראל לא לומדים על ההיסטוריה והתרבות שלהם בבתי הספר, או כותבים עבודת שורשים. בישראל של היום, כ-30% מהתלמידים הערבים הם פליטי פנים - בני משפחה שנעקרה מכפר או בית ב-1948, שלא הורשו לשוב אליו, וכעת חיים כאזרחים בישוב אחר. אולם בבית הספר אסור לומר את המילה "נכבה" ובוודאי שבית הספר אינו יכול לקחת אותם לסייר במקום ולעבד את התחושות המורכבות שיעלו. גם כעת בתכנית החדשה שהציג השר, אין להם מקום לעיסוק כלשהו בזהות וכל הפרישה הרחבה של החינוך העברי מוחלפת ב"חוסן ומצוינות ערכית וחברתית".
למרות כל המאמצים - של משטור דרך פדגוגיה, מעורבות השב"כ והיום אף יוזמות חקיקה שמכוונת לנתק אנשי חינוך ערבים מלימודים במוסדות ברשות הפלסטינית ועוד - ההכחשה וההדחקה של הזהות הפלסטינית בחינוך הערבי לא ממש עובדת. במשך כל שנות קיומה של המדינה הממסד התקשה להתמודד, לעתים כבימים אלה עד כדי מאבק, עם זהותם המורכבת של הערבים בעלי אזרחות ישראלית וזהות פלסטינית גם יחד, שמהווים היום כחמישית מאזרחי המדינה. אולם, הדרישה מצד המדינה לוויתור על הלאומיות הפלסטינית לא נענתה מצד רובו המכריע של החברה הערבית. כיום מתקיימות בישראל יותר אינטראקציות יומיומית מאי פעם בין ערבים ליהודים, שהתרחבו לתחומי מומחיות שונים ובשדות רבים ומגוונים. בשנים אלו אף גבר הרצון להשפיע על תהליכי קבלת ההחלטות והסדר הציבורי האזרחי, אך תחושת השייכות של מרבית הערבים בישראל אל הקולקטיב הפלסטיני נשמרה.
גם ההגות והתיאולוגיה היהודית העשירה והמגוונת תשרוד את הניסיונות של שר החינוך לרדד ולצמצם אותן. ערש ההומניזם שבהן יישאר גם אחרי פעולות הממשלה הנוכחית.
המענה החדש של התכנית אמנם מוסיף עיסוק במלחמות ישראל ותקומה כחלק מהמורשת היהודית, אך ה"מענה הישן" יהדהד וישאר: בדברי הימים א', דוד המלך, לפני מותו, כאשר סיפר לשלמה מדוע אלוהים מנע ממנו לבנות את בית המקדש אמר:" דָּם לָרֹב שָׁפַכְתָּ וּמִלְחָמוֹת גְּדֹלוֹת עָשִׂיתָ, לֹא־תִבְנֶה בַיִת לִשְׁמִי, כִּי דָּמִים רַבִּים שָׁפַכְתָּ אַרְצָה לְפָנָי." (דברי הימים א' כ"ב).
המחויבות שלנו לתלמידים של היום ולעתידה של מדינת ישראל היא באמת לחשוף את מה שחסר - בתכנית הלימודים ובשיח הציבורי. אלו ימים של מלחמה איומה, הרעבה של אלפי ילדים, עדויות של צוותי רפואה על ירי צלפים במאות ילדים בעזה והרס כללי מכוון. אפשר להקדים את הוראתו של השר ולהתחיל כבר עכשיו לשנן שעה בשבוע את מה שראוי שיהיה מובן מאליו, בכל הכיתות ובחדרי המורים, בכל זרמי החינוך. חביב אדם שנברא בצלם. לא תרצח.
הכותבת היא מנהלת שותפה של המחלקה לחברה משותפת בעמותת סיכוי-אופוק, הפועלת לקידום חברה שוויונית ומשותפת בין האזרחים הערבים והיהודים במדינה.