אין פנייה ימינה בצומת נתניהו: העסקה שמסבכת את ראש הממשלה

אלמלא היו מונחים כאן על הכף חיי אדם: מי לחיים ולשיקום בחיק משפחתו ומי להמשך עינויים ורעב, אולי אף מוות בשבי חמאס - אפשר שהיינו מעניקים יותר תשומת לב לדרמה האישית המטורפת שמטלטלת קריירה פוליטית שספק אם יש משפיעה ממנה בתולדות מדינת ישראל.

תקראו לזה מתווה וויטקוף או הסכם טראמפ, אבל האמת היא שמבחינות רבות מדובר ב"צומת נתניהו", צומת "טי" שבה יצטרך ראש הממשלה בעל הכהונה המצטברת הארוכה בישראל להכריע, לראשונה בחייו, בניגוד לאינטרס הפוליטי שלו.

הביטוי "לרבע את המעגל" כבר נשחק לעייפה במהלך השיחות מול חמאס, אז הנה עוד מעגל שנדמה שנתניהו לא יצליח לרבע: הסכם שחרור החטופים ועצירת המלחמה בואכה הפסקתה.

נתחיל בעובדות: על הפרק הסכם משמעותי, לא חטוף אחד ולא שניים אלא כ-10 נפשות מישראל (סליחה על השימוש ב"כ-" כשמדובר בחיי אדם, אבל מוטב להיות זהירים). נתניהו מודע לסקרים, הוא מבין את המספרים ורואה איך אפילו במחנה "שלו" גוברים הקולות לשחרור חטופים בעסקה.

למרות זאת, נדמה שלו היה יכול הוא היה מסרב: זה אולי נשמע מפלצתי, אבל זה אפילו לא אישי, כלומר - זה לא מרצון להרע לחטופים חלילה, אלא לעשות את הדבר היחיד שמנחה את ראש הממשלה: להישאר בשלטון.

המשמעות הכמעט אוטומטית של הסכם שכזה היא פרישה של נציגי הימין הקיצוני מממשלתו. נכון שבמקרה של הסיוע ההומניטרי הוא הצליח לגרום להם להתפתל ולעכל את מה שנראה היה כבלתי ניתן לבליעה, נכון שהדבר האחרון שסמוטריץ' רוצה הוא ללכת לבחירות שהוא מתחת לאחוז החסימה.

מצד שני, כך הוא מקווה אולי זה מה שיעביר אותו לצד המואר של הסקרים - הפלת הממשלה על רקע הרצון להמשיך בלחימה.

שכנוע של שותפיו מימין על ידי כך שיזכיר להם שאין להם חיים פוליטיים בכלל (סמוטריץ') או חיים כשרים (בן גביר) הוא רק פלאן בי של נתניהו. התקווה הראשונה שלו היא שחמאס יטרפד את ההסכם. די לא בכך שאיזה חליל אל חיה יכריז שמבחינת חמאס לא מדובר אלא ב... וכבר הוא ינסה לשבור את הכלים.

ספק אם זה יקרה, משתי סיבות: הסיבה הראשונה היא שבאופן פרדוקסלי מי שדחף את חמאס הפעם לנקודה שבה הוא מוכן להתגמש הוא נתניהו עצמו וממשלתו שהגבירה את הלחץ הצבאי ומה שנראה כפעולות ענישה קולקטיבית גם נגד אוכלוסייה אזרחית.

הסיבה השנייה היא שחמאס מזהה את המצוקה של נתניהו ומבין שהוא נמצא כאן ב"ווין-ווין" קטן: אם יסכים לעסקה - וישראל מצידה תסכים אף היא, יקנה לעצמו לפחות חודשיים וחצי של הפסקת אש בה יוכל לשקם את שלטונו ולארגן מחדש את השורות.

אם יסכים וישראל תסרב, תפסיק ההתערבות הבינלאומית את המלחמה. האירופים כבר בוטשים ברגליהם בכעס, רק ממתינים לסימן מטראמפ שישראל נותרה לבדה בזירה העזתית...

מפתה לדבר על הכישלון המהדהד של נתניהו לא רק מהבחינה האישית אלא גם ברמה הלאומית. מדברים לא מעט על הסכם הגרעין המתגבש בין האמריקאים לאיראן ועל כך שישראל נותרה מחוץ למעגל השיחות עם הסעודים, הטורקים ואפילו הסורים (כמה עלוב נראה השריר שעושה עתה ישראל לשרי החוץ הערביים).

אלא שגם בזירה העזתית, בעוד צה"ל ממשיך לספק הזדמנויות טובות לסיום המערכה ב"סוג של תמונת ניצחון", נתניהו לא מסוגל לאחוז את ההישג בידו, נכנע שוב ושוב לאיומים מימין ועתה הגיע למצב שבו חמאס עוד עשוי להינצל בגלל לחץ בינלאומי (אם ישראל היא שתדחה את המתווה שהניחו האמריקאים ולצידו עט).

נתניהו כשל גם בכך שהתעקש להפוך את סוגיית החטופים לעניין של שמאל וימין. זה לא היה מוכרח להיות כך. אם להידרש שוב לסקרים, הרי שאלה מראים רצון לעסקה גם בקרב מצביעי הקואליציה.

רק שנתניהו שלח את שותפיו מימין לאיגוף שעתה פוגש אותו ברגע הכי לא מתאים. בקלות הוא היה יכול לכרוך את עזקת החטופים במשא ומתן עם סעודיה, במתקפה מתואמת עם האמריקאים באיראן, בסדר מזרח תיכוני חדש - וללכת לבחירות כאיש היחיד במערכת הפוליטית שיכול להביא תמיכה גורפת בדעת הקהל הישראלית למהלך שכזה.

כן, גם את האשראי הזה הוא בזבז, ולשם מה - לשם עוד כמה חודשים של אבטחה ומשרתים למשפחתו?

יתרה מזאת, נתניהו הוא הציניקן הגדול ביותר במערכת שנגועה גם כך בציניות. תנו לו את ההסכם, אותו הסכם ממש מילה במילה - פעם אחת כשההסכם משרת אותו פוליטית ופעם אחת שהוא מזיק לו. נתניהו מסוגל להלל, לקלס, לשבח ולפאר את ההסכם - אם רק ירצה, כאילו השיג שלום עולמי. לחילופין הוא יכול להציג - את אותו נייר ממש, כגרוע מהסכם מינכן, כמשהו שתיבש ידו לפני שיחתום עליו.

זה היה נכון עד לפני כמה חודשים, אולי אפילו כמה שבועות, אבל נתניהו שאולי איבד את מגע הקסם שלו, הצליח להחמיץ אפילו את תחנת היציאה הזאת.

ההימור שלו שטראמפ ייתן לו להשתולל בעזה כאוות נפשו, מתברר כטעות. עתה יהיה ברור לכולם שההסכם שעליו יחתום, אם יחתום בלית ברירה, נתניהו, נכפה עליו הר כגיגית ואינו מבחירה חפשית שלו.

בדבר אחד טרם נגענו, בעניין עצמו. אולי נמאס כבר להזכיר שמדובר באזרחים ישראלים שנחטפו מביתם, חלקם עוד לפני שהקיץ לבוקר של שבת וחג. אחרים לחמו עד שנפגעו ונחטפו פצועים מעל משמרתם.

נמאס אבל מוכרחים. כי אם יש משהו מאוס יותר הוא רק הבעת דאגה לחטופים, עם הוספה של "אבל" במשפט הבא.

אין ספק שהאינטרס הטהור של ישראל, מבחינת מונחי הכרעה, היה כבר מהרגע הראשון להילחם כאילו אין חטופים. כאן נכנסה לתמונה הנשמה הישראלית שאמרה משהו כמו: לא להתחשב באחינו הוא ויתור על נשמת אפה של הישראליות.

כלומר: מוטב לנו לקיים מצוות פדיון שבויים גם אם המחיר הוא הישג (ולו זמני) לחמאס. כי לדאוג לגורל החטופים פירושו לא לפעול למען שחרורם כאשר זה עולה בקנה אחד עם האינטרס הצבאי, אלא להפך - דווקא כשיש אפשרות (נניח) להכריע את חמאס, אבל ישראל בוחרת להציל את חייהם.

לא מדובר בהתייפייפות הנפש: מדובר בדיוק בדבר היחיד אולי שעוד מפריד מוסרית בינינו לבין האויב. כמו בפעולה מבצעית שבה הולכים לחלץ פצועים גם במחיר סיכון לוחמים ששרדו את ההסתערות האחרונה.

מי שלא מבין את זה לא מבין כלום בחברות, בערבות הדדית, באחוות לוחמים - ואולי אין זה פלא שמי שבלם עסקאות בזו אחר זו (כפי שהתגאה בן גביר) היא ממשלה שרוב חבריה לא שירתו כלל בצה"ל או לא שירתו שירות קרבי.

אותו דבר חמקמק שלומד כל לוחם חי"ר או סיירת כבר מתחילת הטירונות: תחטוף שברי הליכה, תתייבש, תצרח בלחש מרוב כאב, תרגיש את חוליות גבך מתפוצצות, תרגיש איך הגרביים מתמלאות בדם, אבל אל תוריד את האלונקה מהכתף - כי מה שאתה נושא עליה אינו חייל שלוהק למסע כפצוע, אלא את כל ערכי מדינת ישראל. ממש כך.

אז מה הפלא שצמד המשתמטים שמייצגים, אוי לבושה, את הימין הישראלי הם אלה שמבקשים לפרוש? מה הם יודעים כבר על לסחוב אלונקה?

נניח למשתמטים ונביט אל נתניהו פוסע, שלא מרצונו, אל צומת "טי": מתפלל שיקרה לו איזה נס, שחמאס ישתגע לגמרי ויטרפד את מה שנראה גמור, שטראמפ יסתבך באיזו שערורייה (זוכרים את מוניקה לווינסקי ובילי קלינטון?), אולי שסמוטריץ' יתברר שוב כנער הגומי של הקואליציה...

אלא שגם הוא יודע שאפשר שכל אלה לא יסייעו לו להינצל הפעם מהגעה לצומת שאין בה פנייה ימינה אלא במחיר הפקרת ישראלים ויהודים אל מותם בייסורים, פשע שלא ייסלח גם בעיני רבים מבוחריו שלו.