שמעון פרס

שמעון פרסקי נולד בווישניבה, פולין, ב-21 באוגוסט 1923. בהיותו בן 11 עלה עם משפחתו ארצה. הוא למד בבית הספר "גאולה" התל אביבי ובפנימיה החקלאית בבן שמן, והתגורר בקיבוצים גבע ואלומות. האיש הקורא ארבעה ספרים במקביל ומגדיר מחדש את התואר אינטלקטואל, מעולם לא זכה להשכלה גבוהה.

ב-1943 נבחר למזכיר תנועת הנוער העובד והלומד וב-1947 התגייס להגנה. מכאן ואילך נקשרות קורות חייו עם אלו של מדינת ישראל.

בשנים 1948-1950 שירת פרס כראש שירותי הים של צה"ל. ב-1952 מונה לסמנכ"ל משרד הביטחון. שנה לאחר מכן, בגיל 30 בלבד, מונה למנכ"ל המשרד. בתפקיד זה קידם את הקמת הכור האטומי בדימונה ופיתוח התעשיה האווירית.

ב-1959 נבחר פרס לראשונה לכנסת, מטעם מפא"י. מאז – במשך 42 שנה – הוא מכהן בתפקיד, כשהוא עובר את גלגוליה השונים של מפא"י ההיסטורית. באותה שנה מונה גם לסגן שר הביטחון. ב-1965 פרש ממפא"י יחד עם דוד בן-גוריון לשם הקמת רפ"י. שנתיים מאוחר יותר, ערב מלחמת ששת הימים, יזם את חזרתה של רפ"י למפא"י ואיחודה עם תנועת העבודה.

בדצמבר 1969 מונה פרס לראשונה לתפקיד שר, במשרד לקליטת עלייה. מספטמבר 1970 עד אפריל 1973 כיהן כשר התחבורה ושר התקשורת, בממשלת גולדה מאיר, ומיוני 1974 כיהן כשר ההסברה. עם הקמת ממשלת רבין הראשונה מונה לשר הביטחון. במהלך כהונתו ביצע צה"ל את מבצע אנטבה.

ערב בחירות 1977 נחשף חשבון הדולרים בו החזיקה לאה רבין בחו"ל, דבר שאילץ את ראש הממשלה רבין להתפטר מתפקידו כיו"ר העבודה ומועמדה לראשות הממשלה. פרס מונה במקומו והפסיד לבגין, הפסד ראשון מבין סדרה אינסופית שליוותה את המשך הקריירה שלו.

בבחירות 81' הפסיד פרס שוב לבגין וב-84' אמנם לא הפסיד, אבל גם לא ניצח. התיקו הפוליטי אילץ את שתי המפלגות הגדולות לשבת יחד בממשלת אחדות. פרס ויו"ר הליכוד, יצחק שמיר, איישו את תפקיד ראש הממשלה ברוטציה. פרס מונה ראשון לתפקיד וכיהן בו בין השנים 84'-86'.

במהלך כהונתו הצליח פרס לייצב את המשק לאחר שנים של היפר אינפלציה, ולגרום לצה"ל לצאת בפעם הראשונה מעומק לבנון. צה"ל, שהגיע עד ביירות, נערך מחדש במה שייקרא מעתה "רצועת הביטחון". בזמן כהונתו של שמיר כראש ממשלה כיהן פרס כשר החוץ וממלא מקום ראש הממשלה.

פרס הגיע לבחירות 88' רק כדי לגלות שהציבור אינו זוכר לו את פעולותיו כראש ממשלה. הוא הפסיד בשלישית, הפעם לשמיר. במהלך 1988 הצליח פרס להגיע להסכם שלום עם חוסיין מלך ירדן. המסמך, שכונה "הסכם לונדון", טורפד על ידי שמיר.

לאחר שנתיים של ישיבה בממשלה שלא ממש היה מרוצה ממנה, הצליח פרס לשכנע את יו"ר ש"ס, אריה דרעי, לתמוך בהפלת ממשלת שמיר. ש"ס נמנעה בהצבעה והממשלה נפלה ברוב של 60 מול 55. כדי להשיג את הרוב הדרוש של 61 ח"כים, שיכנע פרס את ח"כ אברהם שריר מהליכוד לתמוך בו, אולם ביום בו הגיע פרס כדי להציג את ממשלתו לכנסת ולזכות באמונה, גילה כי חלק מח"כי אגודת ישראל, שהיתה אמורה לתמוך בו, לא הגיעו למליאה. פרס, חבוט ומבוייש, נראה באותו יום ממרר בבכי ושואל "למה זה מגיע לי". המהלך כולו כונה בידי רבין "התרגיל המסריח" והפך לסמל לעסקאות פוליטיות מפוקפקות.

בחודש פברואר 1992, ערב הבחירות, הפסיד פרס בפריימריס של מפלגת העבודה ופינה, לאחר 15 שנה, את מקומו ליריבו המושבע, יצחק רבין, האיש שכינה אותו "חתרן בלתי נלאה". רבין זכה בבחירות ולמרות היריבות, מינה את פרס לשר החוץ.

המהלך המשמעותי ביותר של ממשלת רבין-פרס היה כמובן הסכם אוסלו שנחתם ב-13 בספטמבר 1993 עם מנהיג אש"ף, יאסר ערפאת. באוקטובר 1994 צירפו רבין ופרס גם את ירדן למעגל השלום וחודשיים מאוחר יותר זכו בפרס נובל לשלום יחד עם ערפאת.

עם הירצחו של רבין ב-4 בנובמבר 1995, מונה פרס לראש הממשלה ולשר הביטחון. הוא המשיך את מחוייבותו לתהליך ויישם את הסכם אוסלו ב' כשהעביר את השליטה בערים בגדה המערבית לידי הרשות הפלסטינית, למעט חברון.

למרות שהובטחו לו תמיכתם של 61 ח"כים עד סיום הקדנציה, החליט פרס להקדים את הבחירות ל-29 במאי. כחודש וחצי לפני קיומן יצא למבצע "ענבי זעם" בדרום לבנון. פגז שנחת בכפר כנא וגרם למותם של כמאה לבנונים הביא רבים מערביי ישראל לשלשל פתק לבן בבחירות לראשות הממשלה. פרס הפסיד שוב – הפעם לבנימין נתניהו ובפער של פחות מאחוז.

בוועידת מפלגת העבודה במאי 1997 נאם פרס במרכז מפלגת העבודה. "טוענים שאני הפסדתי את הבחירות, שאני לוזר", אמר. "אני לוזר?", שאל את הקהל, שלחרדתו ענה לו בשאגות "כן!".

עם ניצחונו של ברק בבחירות מונה פרס לשר לפיתוח אזורי. ביולי 2000 התמודד על תפקיד נשיא המדינה מול משה קצב. בבוקר ההצבעה עוד היו הערכות כי יזכה ליותר מ-70 קולות בקרב חברי הכנסת. בסופו של דבר הפסיד פרס שוב, בפעם החמישית, שוב בעזרם האדיבה של ח"כי ש"ס.

1943: מזכיר תנועת הנוער העובד
1947: מתגייס להגנה
1948: ראש שירותי ים של צה"ל
1952: סמנכ"ל משרד הביטחון
1953: מנכ"ל משרד הביטחון
1959: ח"כ וסגן שר הביטחון מטעם מפא"י
1969: השר לקליטת עליה
1970: שר התחבורה והתקשורת
1974: שר ההסברה
1974: שר הביטחון
1977: מועמד המערך לראשות הממשלה
1984: ראש ממשלת האחדות
1986: שר החוץ סגן ראש ממשלת האחדות
1988: שר האוצר בממשלת שמיר
1992: שר החוץ בממשלת רבין
1995: ראש הממשלה
1999: השר לפיתוח אזורי