גולן הופך לרוקסטאר: מה קורה באופוזיציה כשהמצלמות כבות

ביום רביעי, כשיאיר גולן נכנס לאולם בכנס לשכת עורכי הדין באילת, הקהל מחא כפיים בהתלהבות, כאילו סולן גאנז אנד רוזס קפץ לסולו. יום לפני כן, ב"כנס שדרות" במכללת קיי, קיבל אותו קהל אחר לגמרי - לא מעריצים, אלא מחרפים, מגדפים. הוא חטף שריקות, קללות וקריאות בוז, וענה להם בצעקות משלו: "אין בכם כלום, פחדנים. מסיתים כמוכם הביאו לרצח רבין. לא למדתם כלום ולא תלמדו - כולם".

אפשר לאהוב אותו, לחלוק על דעותיו של גולן, להגיד שהוא לא ממלכתי, לתפוס את הראש בייאוש בכל פעם שהוא פולט אמירה מיותרת, כמו "הורגים תינוקות כתחביב", ולתעב את ההתעקשות שלו להיות צודק ולא חכם - אבל אי אפשר להתעלם ממנו. בשבועיים האחרונים הוא הפך לסוג של רוק סטאר שנוי במחלוקת, מגנט תקשורתי שעושה מהומות ולא מפחד מאף אחד - לראש האופוזיציה בפועל.

מחצית מהעם מחכה מאז השבעת הממשלה למישהו שייתן קונטרה לנתניהו, שיאתגר אותו, יוציא אותו מאזור הנוחות וייכנס סוף סוף למגרש הריק. אף אחד באופוזיציה לא באמת בא לעבודה, לא התאמץ, לא אתגר, לא זעזע את השלווה הכוזבת של השלטון.

וזה היה עוד לפני המלחמה. את ההפגנות נגד הרפורמה המשפטית הובילו שקמה ברסלר, אייל נווה ומשה רדמן. לפיד, גנץ וגולן באו להפגין כמו אזרחים מהשורה, התבכיינו שלא נותנים להם לנאום - והתפיידו. מי שמוביל מחאה לא מבקש רשות לדבר - הוא עולה על הבמה ולוקח את המיקרופון.

ואז הגיע 7 באוקטובר - רעידת אדמה שהייתה אמורה לנער את האופוזיציה מהשיתוק ולדחוף אותה להוביל את המאבק להשבת החטופים, או לפחות להציב אלטרנטיבה. גם את זה הם פספסו. במקום לקחת אחריות, הם נתנו לעינב צנגאוקר להפוך לסמל המחאה בעל כורחה, ולמפגינים של קפלן להמציא את עצמם מחדש.

גנץ, לפיד וליברמן הפכו לחבורת "רואים ואינם נראים", שמוציאים מדי פעם קולות רפים, דופקים כרטיס והולכים הביתה, ובין לבין עושים הכול כדי לחבל לעצמם ולבוחריהם. יאיר לפיד, יושב-ראש האופוזיציה הרשמי, עסוק בתדמיות וסקרים. בני גנץ משמיע הכרזות חלולות שמתפוגגות באוויר כמו בועות סבון. ואביגדור ליברמן מכה בנתניהו בלשונו החדה ומוציא אותו משיווי משקל - אבל לא מניע לתנועה. היחידים שעושים את העבודה השחורה הם נעמה לזימי, גלעד קריב, ולדימיר בליאק, אפרת רייטן ופנינה תמנו-שטה - אבל זה לא מספיק.

הציבור שנמצא בתווך שבין המרכז לשמאל חיפש קול, אמירות ברורות ועמוד שדרה - ופתאום גילה את גולן. לפחות לא משעמם איתו. הוא נלחם, מתעמת, משלם מחירים ולא שותק. במציאות דהויה, הוא בוהק - גם אם לפעמים צורם. אולי לא נבחר רשמית להוביל את האופוזיציה, אבל הוא היחיד שמתנהג כמו מישהו שמבין את גודל הרגע ההיסטורי הזה. הוא לא נעלם, אומר מה שבא לו, לא מתנצל ובעיקר פועל.

אבל זה לא מספיק. שוחחתי השבוע עם חבר אופוזיציה מיואש. שאלתי אותו איך יכול להיות שלפיד, גנץ, ליברמן וגולן לא מסוגלים ליישר קו ולעשות לנתניהו את המוות - לפחות כמו שהוא היה עושה להם, אם המצב היה הפוך. הוא נאנח: "הם עסוקים בלתדרך אחד נגד השני. ארבעה אגואים גבריים, שכל אחד מהם חושב שהוא הכי טוב והוא זה שצריך להוביל. הם לא מסוגלים להבין שככה לא מנצחים בחירות".

גם לא מנצחים בחירות באיחודים מיותרים. בכנס השלישי, שאליו הגיע השבוע ועשה כותרות, קרא גולן לאיחוד של "הדמוקרטים" עם "יש עתיד" ו"המחנה הממלכתי". לפיד שמע את זה והתחלחל - ובצדק. לא צריך להיות גאון פוליטי כדי להבין שאיחוד כזה לא יהיה גדול מסך חלקיו - אלא להפך.

מספיק להביט ימינה ולראות איך בכל סבב בחירות סורג נתניהו במסרגות זהב עדינות את הגוש שלו, ודואג לאסוף כל קצה בהסכמי עודפים כדי לא לבזבז רבע מנדט - ותמיד מצליח לייצר חזית מאוחדת עם מנוע אחד.

את המונח "חזית מאוחדת" לא מכירים בצד השני של המפה הפוליטית. מהמרכז שמאלה - כל אחד הוא סוליסט ושמש העמים. היחיד שהראה שהוא מוכן לשלם מחירים בזמן אמת היה לפיד, שוויתר על ראשות הממשלה לבנט ועל ראשות מפלגת "כחול לבן" והרוטציה לגנץ.

יכול להיות שהבאזז סביב גולן הוא רגעי. אבל לפעמים מה שצריך זה ניצוץ קטן כדי להצית מדורה. האנרגיה שהוא מביא יכולה להפוך לפעולה משותפת - אם רק מישהו שם יתעשת. האופוזיציה חייבת להתאחד סביב מטרות ברורות, לא סביב קמפיינים. לדרוש בחירות, לצאת לרחובות, להפסיק לדבר על "סרבנות" ו"רילוקיישן" - ולהתחיל להילחם באמת בשם הציבור שלהם, שנשאר פה ונלחם גם ככה מספיק.