המטוס התימני האחרון: על הקורבנות האמיתיים במלחמה שאינה נגמרת

אמרו שזה "המטוס התימני האחרון" וקצת הגזימו (נשאר להם עוד לפחות מטוס פעיל אחד), אבל המטוס שנפגע על הקרקע בשדה התעופה של צנעא, היה השלישי מתוך ארבעה מטוסים פעילים של "ימנייה", חברת התעופה הלאומית של תימן, שיצא מכלל שימוש.

כרגע מתקיים רק קו פעיל אחד של טיסות, מצנעא לעמאן ובחזרה - ונשקל גם המשך פעילות החברה מנמל התעופה המשני שלה, מחוץ לטריטוריה החות'ית, נמל עדן.

לא תמיד זה היה מצבה של "ימנייה": עד לפני כמה שנים, הפעילה החברה, שהוקמה לפני 63 שנים, לא מעט קווי תעופה אזרחיים סדירים - אמנם לא לארצות הברית, בעיקר בגלל צי מטוסים עם טווח מוגבלף אבל לונדון, פריז, פרנקפורט ואמסטרדם היו חלק מהיעדים המערביים שאליהם טסה החברה.

רק לפני פחות משנה וחצי, בדצמבר 2023 הם השיקו - בסילוני מים כמקובל - מטוס איירבוס חדש, כחלק מהשבחת צי המטוסים של החברה, אבל זה היה כבר אקורד חגיגי בתוך סימפוניה שהחלה לזייף, כלומר - במקביל להשבתת לא מעט יעדים, בעקבות השתלטות החות'ים על המדינה.

במקביל לצמצום יעדי הטיסות, הושבתו גם שירותים אחרים, כמו הדיוטי-פרי במטוסים. כלומר, אם בניתם על בושם או שוקולד באחת מטיסותיכם הקרובות בין צנעא לעמאן, מוטב שתרכשו אותו לפני הטיסה.

למרות הנימה המבודחת, הרי שאם ננסה להתכנס למשפט אחד, הוא יהיה: "זה לא כל כך נעים לראות מטוס נוסעים שרוף", אפילו אם הוא תימני, כלומר - של האויב.

כי מיהו האויב בעצם? החות'ים הם בוודאי כאלה - עם הטילים שהם משגרים לעבר מדינה שלמדו להכיר רק מתעמולה אסלאמית קיצונית ומשידורי החדשות, עם הדובר הנלעג שלהם, עם הפיראטיות שבה הם משבשים את נתיבי השייט, לא רק לעבר ישראל.

החות'ים אויב ממש כמו שחמאס הוא האויב, ממש כמו שחיזבאללה הם אויב (למרות הצנעת חלקם עתה, בפעולת הונאה גדולה מטעם ממשלת ישראל: הם עדיין כוח צבאי גדול ומאיים הרבה יותר מחמאס למשל, למרות שעל האחרון הכרזנו מלחמת חורמה), ממש כמו שאיראן היא האויב.

רק שאולי כדאי לדייק בתודעת האויב שלנו. האם תושב ביירות, נוצרי שחי חיים דומים להפליא לבני דמותו בתל אביב, נתניה או אשדוד, הוא האויב? הן מבחינות רבות הוא הקורבן המיידי של חיזבאללה, זה שסבל מנחת זרועו, זה שרבעים שלמים בעירו הפכו מסוכנים עבורו (שלא לדבר על בת הזוג שלו, שברבעים נוצריים מסתובבת במיני וגופייה, כמו ראשל"צית בדרך אל הים, לבוש שיסכן את חייה אם תלבש אותו ל"טיול" בדאחיה).

הוא, אמונותיו וסגנון חייו היו הקורבן הראשון של חיזבאללה עוד בטרם כיוון הלה את מרגמותיו לעבר קריית שמונה.

הנה משחק קטן לבני המזל מבנינו שיזכו לטוס בקיץ לחו"ל, למרות השמיים החצי-סגורים שמתקדרים מעלינו. אם הקדמתם להגיע לשדה או אם טיסתכם מתעכבת מעט, צפו בשערי העלייה למטוס למדינות אויב. לא תאמינו למה שתראיינה עיניכם: אנשים לבושים יפה, נרגשים לקראת טיסה, דומים לנו הרבה יותר מכפי שהיינו מעלים על הדעת.

באיסטנבול, העיר הגדולה בטורקיה שמזוהה כל כך בעיני ישראלים עם קנאי מוסלמי כארדואן, יש יותר חילוניים שחיים בסגנון ליברלי-מערבי מאשר בכל מדינת ישראל. הם שונאים אותו יותר מאתנו. לא בכדי הפך ה"רון חולדאי" שלהם, ראש עיריית איסטנבול, לאויב הגדול של המשטר.

הם היו הקורבנות המיידיים של ההפיכה המשטרית (סליחה: "רפורמה") שהנהיג ארדואן עוד הרבה לפני שהחל להפיץ עלילות דם על היהודים.

כך גם בקהיר, כך גם אפילו בטהרן, אם כי שם הסצנה המערבית היא מחתרתית הרבה יותר. מחתרתית אבל קיימת ונוכחת. אנחנו פוגשים אותה דרך שידורי החדשות בכל פעם שהיא מרימה ראש ויוצאת נגד המשטר המדכא, אבל זה רק אומר שהיא לא מפסיקה לרגע לבעבע מתחת לפני השטח.

רוצה לומר: הציבור הכמו-מערבי, החילוני (גם בשבתו כאמוני, מסורתי ואף דתי - אך לא קנאי), המשכיל והדמוקרטי, הוא הקורבן הראשון והמיידי במזרח תיכון שהולך ומקצין, הולך ונשאב אל תוך אמונה קנאית שמקדשת את הנצח - ובמילה "נצח" הכוונה היא לכל מי שמעדיף איזו מורשת חצי-מדומיינת על פני החיים כאן ועכשיו - על פני הארוחה הקרובה במסעדה, הפיקניק הקרוב על שפת הים או חגיגת קבלת התואר הראשון של הילדים.

זה לא נאום פציפיסטי שקורא לנו להתבונן בצד האנושי של האויב. ממש לא. האכזריות הרצחנית שבה הותקפה ישראל ב-7 באוקטובר, שביטאה בגזרה צרה יחסית (גם אם מאוד כואבת) את מה שאויבינו היו רוצים לעשות לנו בכל מקום שהוא, חייבה מענה אלים, מהלומה ניצחת.

כ- 50,000 עזתים מתו עד כה? ובכן אם הם היו מתים כתוצאה מגיחה אחת של חיל האוויר, ב-8 באוקטובר, היינו שולחים בכך מסר מהדהד ומרתיע לשכנינו ולעולם כולו. אלא שאנו, במקום לקחת את האשראי הבינלאומי הזה בשתי הידיים ובמזומן, העדפנו לפרוט אותו למיליוני מטבעות של 10 אגורות, המטבעות של אצבעות הקואליציה בכנסת - ולמשוך מלחמה של כמה ימים על פני שנה ושבעה חודשים (נכון לעכשיו) - והסוף עדיין לא נראה בעין.

וגרוע מכך: במקום להפעיל שיקול דעת מערבי קר, גם במקומות שבהם כדי לשרוד במזרח התיכון אתה נדרש להיות אכזר, עשינו צער עצוב ומיותר לכיוון האויב. אני מזכיר לכולנו שהיה ערוץ טלוויזיה בישראל שבחודשים הראשונים למלחמה מנה את מספר העזתים המתים והתגאה בו.

זה מצער כמעט כמו הרצח שבוצע בנו: אנחנו שידענו להלום באויב (אפילו בתוך 6 ימים, בתקופה של "השמאלנים"...!), אבל גם לשיר "וכשיבוא שלום, ניסע לסקי בלבנון", שלהקות צבאיות שלנו שרו על "פרחים בקנה" או "שאו עיניים בתקווה - לא דרך כוונות, שירו שיר לאהבה - ולא למלחמות" - כך הן שרו בעוד בחזית הולמים חיילי צה"ל באויב כפי שממשלת המשתמטים הנוכחית אינה מסוגלת לעשות.

יובהר שוב מעל ומעבר לכל ספק אפשרי: ה-7 באוקטובר נכפה עלינו, פרץ באכזריות כזאת אל חיינו בלי שום קשר ל"כיבוש" אמיתי או מדומיין. ובכל זאת, אם בימים שלאחר הטבח התגלו פניה היפות של מדינת ישראל, הזמן שחלף מאז גילה בהן גם צדדים אחרים, יפים פחות ואף מכוערים.

זה לא מספר הקורבנות האזרחיים בעזה, שהמיטה את אסונה עליה במו ידיה (או לכל הפחות בשתיקתה) - זה מספר הישראלים שעולצים גם למראה קורבנות חפים מפשע, רק מפני שהם ערבים.

זה היה תמיד היתרון הערכי, אולי היתרון היחיד שלנו על האויב - והנה דווקא אותו אנחנו מאבדים עתה בהתנדבות, כששר ביטחון שאינו אלא מוקיון, מזדרז לחטוף את הקרדיט על מטוס אזרחי בוער בשדה התעופה בצנעא.

חיסול חמאס הוא אינטרס עליון של ישראל, הוא אינטרס עליון גם של פלסטינים שגוועים ברעב. כמה מהם באמת סבורים כך? קשה לדעת - אולי 80% אולי רק 20% - את כל סקרי דעת הקהל מתחומי הרשות ובוודאי בעזה, יש לקחת בעירבון מוגבל.

כמה מבין אזרחי לבנון מתעבים את חיזבאללה? אפשר שלא מעט - גם בתוך מה שנראה כהוקעה של ארגון הטרור על ידי רוב אזרחי לבנון, צריך לזכור שאלה הפנים שלממשלת ישראל (שחתמה על הסכם הפסקת אש עם ארגון מסוכן פי כמה מחמאס) יש רצון עז שנראה עתה.

כמה איראנים שונאים את משמרות המהפכה? אפשר רק לנחש. כמה תימנים היו רוצים להיחלץ מהעוני המחפיר שאליהם הביא אותם שלטון החות'ים - ולטוס בצי המטוסים המתחדש של "ימנייה" לחופשה בלונדון, ברלין או פריז? אפשר רק לשער.

האנשים האלה שאיני יודע לאמוד את מספרם, אינם אויביי. להפך, ממש כמו ילדי שדרות ובארי הם קורבנות של כל מי שמנסה למשוך אותנו לאחור, אל תוך מאבק דמים דתי, חשוך וקנאי.

אפשר לשכוח זאת בהווייה שמתדלקת שנאה, אבל לפעמים קל להיזכר בזה כשרואים מטוס איירבוס בוער על המסלול, צבוע בצבעי חברת התעופה התימנית, צבעים של שפיות שנראים כמו גלויה ממציאות אחרת.

אתה מביט במטוס נוסעים בוער (חשוב להדגיש: ריק מנוסעים), וגם אם מתוך העצבים על טיסתך לחופשת הקיץ שהתבטלה, אתה מפטיר "מגיע להם", אי אפשר להימנע מהמחשבה שגם אנחנו קורבנות, קורבנות בסכסוך שמשרת אינטרסים פוליטיים של לא מעט אנשים. לא בטוח שאלה גם האינטרסים שלנו.