"קפאתי במקום, הגוף שלי בגד בי": התקיפה המינית בווילה בנתניה נחשפת לראשונה

הוא הגיע לאולפן וואלה עם הרבה מאוד אומץ. בן 18, עם קול רועד אך נחוש לשבור שתיקה. זו הפעם הראשונה שהוא מספר את סיפורו בקול רם - והוא יודע בדיוק מה הוא עומד לומר. לא קל לשבת באולפן ולשחזר רגעים כאלה, בטח שלא כשהצד השני, לדבריו, עדיין חופשי.

הכול התחיל לפני כחודש, באחת התחנות בתל אביב. דוד חיכה לאוטובוס כשלידו עצר גבר בן 40, רכוב על אופניים חשמליים. מבט חטוף, שיחה קצרה - והחלפת אינסטגרם. "היום כולם מבקשים אינסטגרם", הוא אומר בחצי חיוך עייף. הוא לא ידע אז שהקליק הזה ברשתות יהפוך לזיכרון שהוא ינסה למחוק לכל החיים.

בהודעות הפרטיות, אותו גבר מזמין אותו ל"מסיבה בלופט בנתניה". לדבריו, הוא מציג את עצמו כבעל המקום - דירה ענקית עם בריכה, ג'קוזי, דשא. דוד מגיע יחד עם חברו, בן 16 מקריית אונו. השניים מנסים להבין לאן נקלעו - אבל המקום נראה מזמין. הכל סגור, פרטי, מושקע.

מהר מאוד, משהו מרגיש לא נכון. המארח שואל אם ההורים שלהם יודעים היכן הם. נדמה שהוא בלחץ. בהמשך, הוא מוזג להם שתייה - שלדברי דוד, גרמה לו לחוש בלבול, כבדות, כאילו לקח סם מבלי לדעת. "הכול הסתובב לי, הגוף לא הגיב", הוא משחזר. "לא ידעתי מה אני כותב בטלפון, לא הבנתי מה קורה".

השלב הבא כבר התרחש מאחורי דלת סגורה. שלושתם נכנסו לחדר שינה גדול. שלושתם נכנסו לאותה מיטה. ואז - שיחת וידאו מהטלפון של חברו של דוד, תיעוד רגעי מהחדר, שהובילו לאיום מצדו של הגבר: "פעם אחרונה שאתה מצלם".

המארח מוציא את החבר מהחדר. ודוד, לדבריו, קופא. "הוא אמר לי לכבות את הטלפון וללכת לישון. ניסיתי. ואז הרגשתי אותו מאחורה, מחבק אותי, נוגע בי. לא יכולתי לזוז. לא יכולתי לדבר. הגוף שלי בגד בי".

כשהחבר חוזר - הגבר זז ממקומו, כאילו לא קרה דבר. בבוקר, דוד מתעורר מבוהל. כשהחבר עוזב - שוב, לטענתו, זה קורה. הפעם - חדירה מלאה. והוא לא מצליח לעצור את זה.

"רק בשעה עשר בבוקר הצלחתי להרים את עצמי, לצאת לדבר עם מישהו", הוא מספר. את השיחה הוא עושה מחוץ לחדר. לחברו הוא מספר את מה שקרה. הוא שוקל לברוח - אבל גם מזה הוא פוחד. בסוף, הוא משתף את אביו החורג. "הם מיד לקחו אותי לבית חולים. לא חיכו רגע".

שבועיים עברו מאז. דוד מנסה לחזור לשגרה - אבל מתקשה. "אני לא מתפקד. אני מתעורר בבכי. זה כל הזמן בראש שלי", הוא אומר. תלונה הוגשה למשטרה, אך לטענתו, האיש שתקף אותו עדיין לא נחקר.

"מרגיש כאילו תקעו לי סכין בגב", הוא אומר בכאב. "אם הוא יישאר חופשי - עוד ילדים ייפגעו. זה לא ייגמר. אני רק מקווה שזה לא יגרום למישהו אחר לסיים את החיים שלו".

כשהמצלמות כבו, דוד נשאר לשבת עוד רגע על הכיסא. הוא הסתכל הצידה ולחש, כמעט לעצמו: "אני רק מקווה שאני האחרון". יש משפטים שלא נשכחים - במיוחד כשהם נאמרים על רקע שתיקה רועמת של מערכת שטרם פעלה. דוד עשה את שלו - הוא דיבר. הוא בא לאולפן עם לב שבור אבל עם גב זקוף, ולראשונה לא שתק. עכשיו, האחריות בידיים של כולנו - החברה, המשטרה, המדינה. כי בזמן שהעבר קפוא, ההווה עוד ניתן לשינוי. ואם הסיפור הזה יישמע - אולי הוא יגן על הבאים אחריו.

ולפעמים, פחד - הוא בדיוק המקום שממנו מתחיל האומץ.

"ככלל, כל תלונה המתקבלת נבחנת ובמידה ועולה חשד לקיומה של עבירה פלילית נפתחת חקירה על מנת להגיע לחקר האמת".