הבוקר נזכרתי באלי שרביט. אלי מי? אתם שואלים - ואני ממש לא מאשים אתכם, אבל אם תתאמצו ממש אולי תיזכרו איך רק לפני שבועיים-שלושה הוא היה השם החם: עורכי אתרים שלחו את המפיקים לנבור בארכיון ולחץ ממנו תמונות של האיש במדי האלוף הלבנים של חיל הים.
כלומר, עד שהתברר שהמדים הללו, שלבש אלוף במיל' אלי שרביט, הוכתמו בכתם בצורה של קפלן, רבב שדבק בו בעת שהגיע, כאזרח, לעמוד בשולי אחת ההפגנות נגד ההפיכה המשטרית, זאת שהיועמ"שית הזהירה מכך שהיא מתחוללת ביתר שאת, בחסות המלחמה "בשבע חזיתות". עאלק.
הלך שרביט ובא זיני. את זיני אתם עוד זוכרים, נכון? לא נורא, יעבור לכם מהר מאוד - ולא בגלל שהאיש לא ראוי להיחרט, אולי, בזיכרון הציבורי, אלא מפני שהוא עשה את הטעות שקברה-ציבורית כבר רבים וטובים לפניו: הוא התפתה להאמין לנתניהו.
כן, האלוף הנכבד התפתה במושב האחורי של רכב השרד, כאילו היה נערה בדרייב-אין בסרט קולג'ים אמריקני משנות השבעים, האמין לנתניהו שהוא-הוא האחד, ולבסוף ייאלץ לשמוע שגם המינוי שלו לא ייצא אל הפועל. בינתיים ביטל הרמטכ"ל - שראה בשיחה הישירה והלא מדווחת עם ראש הממשלה משום אקט של מרדנות, את התקן שלו - כך שאפשר שזיני יוותר קירח מכאן ומכאן. לכו תדעו, אולי ינון מגל יפתח לו הד-סטארט כמו לאוריך.
הכוונה אינה ללעוג לזיני, בטח שלא לשרביט, אלא לחדד את העובדה שנתניהו הפך לרעיל, סימן מטרים לסוף הקריירה של מי שחשב שיש לו סיכוי לקבל איזה מינוי. במיתולוגיה היוונית הזהירו נשים צעירות מפני רומן עם אלים, שתמיד נגמר באורח טראגי.
אצל רוברט לואיס סטיבנסון, בספר ההרפתקאות הנמכר בכל הזמנים "אי המטמון", ידעו פיראטים קשישים שהם עומדים לסיים את חייהם בעזרת קוד מיוחד ל"מקצוע". אצל נתניהו זה באמצעות מינוי לראשות שירות הביטחון הכללי.
במקרה של ארגון ביטחוני כה חשוב למדינת ישראל זה צורם במיוחד, אבל זו הייתה דרכו של ראש הממשלה מאז ומעולם - להשתמש ולזרוק. רגע אחד אתה מקורב, יוצא ובא בסלון המשפחתי, ממתיק סוד עם "הגברת", נחשף בזמן אמת למה שיהיו הכותרות בעיתון של מחר. רגע מאוחר יותר, אפילו מבלי לדעת מה הביא עליך את הקץ, אתה מושלך מכל המדרגות.
מנהלי לשכה חוו את זה, ראשי סגל, מזכירי ממשלה, יועצים משפטיים, מפכ"לים, רמטכ"לים, מיליארדרים, שועי עולם והרשימה עוד ארוכה וכוללת גם נהגים, טבחים, גננים. למה? כי יש משפחה, במרכזה איש, שרואה את עצמה כמרכז העולם, המקום שממנו בוקע האור - היא נצחית וכל היתר בני חלוף.
כל עוד הלך הרוח הזה הוא נחלתם של אנשים מוחלשים, זה אולי לא יפה, אבל לפחות לא מסוכן. כאשר זה פולש לתוך קודש הקודשים של מנגנוני הביטחון בישראל, מדובר בסכנה לאומית ממש. כמעט איום קיומי.
מזמיר לעורב
האלוף זיני למד מהתקשורת שראש הממשלה עוקב אחריו כבר שנים רבות - ואפילו אם זה נכון, בטח הצטער על היום שבו החל נתניהו לעקוב אחריו. לא רק שככל הנראה לא יהיה ראש שירות הביטחון הכללי, הרי שאפילו קריירה של אלוף בצה"ל תסתיים באקורד צורם - ואם כבר כאלה, מה עם הצלילים הצורמים שעולים מיחסי ראש הממשלה עם הרמטכ"ל, זה שהפך מזמיר לעורב בתוך שלושה חודשים?
דובר הרבה על נבצרות נתניהו, אקט משפטי שאפילו בסימן הקרע בין הרשות המבצעת לשופטת, שהופך לנגד עינינו לטרגדיה קיומית - לא יקרה. גם לשופטים הנכבדים ברור שדבר אחד הוא לנסח עבור נתניהו כללים של עשה ואל תעשה, נוכח ניגוד העניינים ההולך וגובר שבו הוא מצוי - ודבר אחר לגמרי הוא פסיקה שתבטל סופית את הכרעת הבוחר.
לכן מה שנגזר על ראש הממשלה הוא "נבצרות זוחלת", כזאת שתצמצם בכל פעם את התחומים שבהם הוא רשאי, על פי פרשנות החוק, להתערב. איזה נזק ייגרם למדינת ישראל בדרך? אפשר רק לדמיין, כשממשלה שהכריזה כי אין תמורה בעד שחרור עידן אלכסנדר, מפוצצת את עזה במשאיות סיוע (נספח לאותו הסכם שלא היה...) בעודה מפציצה אותה בידה האחרת.
כשראש הממשלה מכריז שהנה רק היום או מחר יהיו בשורות בעניין החטופים - ורגע לאחר מכן מבהיר שהוא התכוון ל"היום או מחר" כמטאפורה, הווה מתמשך - ומה אכפת לו בכלל מסבלן של המשפחות?
הזכרנו את המיתולוגיה היוונית, ובכן - שם היה מלך בשם מידאס שביקש לעצמו את המתת להפוך כל דבר שהוא נוגע בו לזהב. מהר מאוד הבין שזו קללה. ובכן, גם מגע ידיו של ראש הממשלה הפך מברכה לקללה: זוכרים את נתניהו שכל שנגע בו, כלכלה למשל, היה לזהב? היכולת הזאת חלפה לה מזמן: השאלה היחידה היא מי יהיה הקורבן הבא שיתפתה להאמין לו.