כנער שגדל בציונות הדתית אני זוכר את ההתרגשות לקראת ריקוד הדגלים של יום ירושלים. ישיבות תיכוניות ואולפנות היו מגיעות מכל הארץ עם דגלי ישראל וחולצות ממותגות. החוויה היא של עוצמה - יום ירושלים כיום החג של השיבה לירושלים ומפגן כוח של הציונות הדתית על מוסדותיה. אחד מרגעי השיא המוכרים של האירוע הוא המעבר בשער שכם ובסמטאות השוק שבעיר העתיקה. עם הכניסה בשער היינו שרים בקול גדול את הלהיטים "יבנה יבנה המקדש, ישרף ישרף המסגד" ו"זכרני נא.. ונקם אחת משתי עיני בפלסטין". התפאורה היתה מושלמת - השוק היה ריק, החנויות סגורות והתושבים מסתתרים בבתיהם. במהלך השירה היינו דופקים על שערי הברזל המוגפים לפי הקצב במטרה "להפגין ריבונות" בשטח.
הרגע הזה סימל בשבילי את הגשמת החלום עליו התפללנו - מרחב ליהודים בלבד. רגע שבו אפשר לחגוג את ההיעלמות של כל מה שאינו יהודי, כמוני, מהנוף. במיוחד זכור לי שלא הבנו איפה כל עם ישראל באירוע החשוב הזה, ולמה אנחנו כבני הציונות הדתית, צועדים ורוקדים בכל שנה לבד. כמובן, חלק ניכר מהצועדים לא מגיע בשביל רגעי האלימות הללו, אבל גם בשביל רובם הפנטזיה היא אותה פנטזיה - יהודים בלבד בין הירדן לים. כשהתבגרתי הבנתי שזאת רק פנטזיה של נער. נרצה או לא נרצה, אף אחד לא הולך להיעלם מהמרחב הזה, אז כדאי שנלמד להסתדר.
אלא שמאז תחילת המלחמה הפנטזיה הנערית שלי הפכה לתוכנית העבודה הרשמית של ממשלת ישראל: "להשמיד, לנתץ, למחוק, לשרוף, להתאכזר, להעניש, להחריב, למחוץ. להשמיד!" (איתמר בן גביר); "לשרוף את עזה. לא פחות. מי שנשאר שם - לחסל" (ניסים ואטורי); ולצדם הגדיל לעשות בצלאל סמוטריץ', שאף עודד להחיל את ההיגיון הזה גם על יהודה ושומרון: "פונדוק, שכם וג'נין צריכות להיראות כמו ג'באליה".
קל ומטריד לראות כיצד האמירות של חלק מהפוליטיקאים בימין ובציונות הדתית התהוו לכדי הוראות ההפעלה של הממשלה. כמו הנער שגדל עם הפנטזיה על ירושלים ליהודים בלבד, כך רבים השרים והח"כים שמשחקים כעת עם רעיון ההשמדה או הטרנספר. ואולם חייבים להגיד את האמת - מדובר ברעיון שאינו ריאלי ושמאחוריו לא ניצבת שום תוכנית, ובדומה ליום ירושלים של שנות נעורי, גם הוא בגדר פנטזיה בלבד.
חלק מהסיבות לפופולריות של שיח הטרנספר או ההשמדה נובעים מהוואקום של רעיונות על היום שאחרי המלחמה. הרי מהשמאל ועד הימין, הפוליטיקאים מפחדים מהתמודדות עם הסוגיה, וכך, כמעט 600 ימים אחרי, נותרנו ללא אפשרות בחירה, כשבידו "פתרון" בודד ויחיד. קל להתפתות לרעיון שניתן בין לילה להעלים מיליוני אנשים, אלא שבפריזמה הביטחונית - מדובר במסך עשן ותו לא, שנועד להסתיר את העובדה שלממשלה אין פתרונות למצב הקשה שנקלענו אליו.
לא ניתן בין לילה להעלים מילוני אנשים לא מרצועת עזה, לא מיהודה ושומרון ולא ממדינת ישראל עצמה. הבטחות הסרק שמפוזרות עתה נועדו לטשטש את העובדה שחברי הקבינט - שאמונים על הביטחון שלנו - לא באמת יודעים איך לפתור את המצב שהגענו אליו ולהבטיח לנו ביטחון. במקום זה, הם מדקלמים הבטחות ריקות תוך דפיקה על שולחנות - ממש כאילו היו חבורת נערים ביום ירושלים.
גם אחרי חודשים רבים של לחימה מאומצת, בהם גם אני יחד עם אנשים רבים לקחנו חלק, הביטחון שלנו כישראלים לא גבר. חמאס לא הוכרע, העזתים לא עזבו בהמוניהם את הרצועה וטראמפ, טוב, הוא כבר המשיך לספין הבא. הממשלה שלנו מסרבת פעם אחר פעם לתעל את המאמץ הצבאי שלנו לכדי הישגים אסטרטגיים. שוב ושוב היא נמנעת מיצירת תוכנית, ובמקום מסתתרת מאחורי דיבורים על השמדה וגירוש.
זו האמת הפשוטה על המציאות שלנו כאן, אמת שכשהייתי נער אף אחד לא טרח להסביר לי אותה באופן ברור - מיליוני היהודים והפלסטינים שחיים כאן בין הירדן לים, נרצה או שלא נרצה, הם כאן כדי להישאר. יש לנו הרבה סיבות טובות לא לאהוב את המצב הזה, אבל הוא לא הולך להשתנות בקרוב. רק מנהיגות שתיקח את המציאות העובדתית והפשוטה הזאת בחשבון תוכל להבטיח לנו ביטחון בארץ הזאת. כל תוכנית שמתעלמת מהמצב הזה היא פנטזיה נערית בכסות של הבנה ביטחונית, שרק תביא עלינו מלחמת נצח, הרוגים וחללים, אבל לעולם לא תצליח לייצר לנו ביטחון. במקום להתבוסס עוד שנים ב"בוץ העזתי", במלחמה שלא ברור את מי או את מה היא משרתת, עלינו להביט אל המציאות באומץ ולדרוש הנהגה שמבינה את גודל האירוע וחותרת להבטיח את היציבות של המקום הזה, למען הקיום והחיים שלנו כאן.
הכותב הוא עורך דין חברתי ועובד סוציאלי, עמית במכון מולד