במהלך המלחמה ההתבטאויות של פוליטיקאים, שרים ואנשי תקשורת בישראל לא פעם הפכו לכלי תעמולה יעיל בידיהם של גורמים עוינים, ובפרט ערוץ אל ג'זירה הקטארי. פעמים רבות, אמירות חסרות אחריות - חלקן פרובוקטיביות, אחרות פשוט חסרות שיקול דעת - מצוטטות ומתורגמות מיידית על ידי אלג'זירה, ומועברות לקהל ערבי רחב כחלק ממסע הסברה אנטי-ישראלי מתוחכם ומתוזמן היטב.
כך למשל, השר בצלאל סמוטריץ' עורר סערה כאשר הצהיר כי "צריך למחוק את חאן יונס כמו שאר ערי המחבלים בעזה". אמירה זו, שכוונתה הייתה להדגיש את הצורך במאבק תקיף נגד חמאס, תורגמה על ידי אלג'זירה והוצגה כהוכחה למדיניות של טיהור אתני וחיסול מכוון של ערים אזרחיות. בגרסתם, זו לא הייתה עוד אמירה צבאית - אלא קריאה לרצח עם.
דוגמה נוספת היא אמירתו של השר לביטחון לאומי, איתמר בן גביר, שטען כי "זכותי וזכות אשתי ובני לנסוע בביטחון יותר חשובה מהזכות של הערבים לנוע בחופשיות". באלג'זירה, ציטוט זה הפך תוך דקות לדגל בקרב מי שמבקשים להציג את ישראל כמדינה גזענית ואפרטהייד, תוך השוואות למשטרים מדכאים מההיסטוריה.
גם ח"כ יאיר גולן, שהתבטא בראיון כי "מדינה שפויה אינה הורגת תינוקות כתחביב", צוטט מיידית באלג'זירה והסב נזק כבד, שכן המשפט הזה שודר שם כמעין הודאה רשמית של ישראל בביצוע פשעי מלחמה.
יש להבחין בין שני סוגים של התבטאויות: כאלה המצביעות על מעשים שנעשו בפועל - כמו טעויות טרגיות או פעולות צבאיות שזכו לביקורת - וכאלה שמדובר בהן על הצהרות כוונות בלבד מצד שרים או אישי ציבור. אולם בפועל, שני הסוגים הללו גורמים לנזק דומה בשיח התודעתי.
בישראל, מדינה דמוקרטית עם חופש ביטוי נרחב, שרים לעיתים מתבטאים באופן עצמאי, גם ללא תיאום עם ראש הממשלה או הקבינט. אין זה נדיר ששר יביע עמדה שסותרת את מדיניות הממשלה בפועל - תופעה טבעית במשטר פתוח. אך במדינות ערב, שברובן מונהגים משטרים דיקטטוריים או אוטוריטריים, התפיסה הרווחת היא שדבריו של שר הם תמיד מדיניות ממשלתית מחייבת. לכן, כאשר שר ישראלי אומר דבר מה בוטה או לא אחראי - מבחינת העולם הערבי כולו, זו המדיניות הרשמית של ישראל.
דבריו של יאיר לפיד, לדוגמה, על כך ש"עזה יכולה לעבור לשליטת מצרים לאחר חמאס", עוררו תגובות קשות במצרים, שתורגמו מיידית לשפת תעמולה: ניסיון לגלגל אחריות ולהשליך את "הבעיה הפלסטינית" על כתפיה של קהיר. למרות שלפיד דיבר על תסריט היפותטי, מצרים הבינה זאת כדרישה רשמית - והתקשורת הערבית השתמשה בזה כדי להציג את ישראל כמזלזלת באחריות אזורית.
גם התקשורת בישראל תורמת לעיתים לנזק, כאשר ציטוטים של חיילים מתוסכלים או פרשנויות חריפות מקבלים חיים משלהם מחוץ לגבולות המדינה. כתבה בערוץ 14, שבה חיילים התבטאו בביקורת על סדרי העדיפויות של הממשלה, שודרה באלג'זירה כהודאה במשבר פנימי ובחוסר מטרה מוסרית של צה"ל.
לבסוף, גם קולות בתקשורת, כמו עיתונאי שטען ש"ישראל איבדה את הרסן המוסרי", מוצגים כהוכחות פנימיות ל"אכזריותה של ישראל", תוך טשטוש מוחלט של ההבדל בין דמוקרטיה שיש בה שיח פתוח ובין משטרים בהם מותר רק קו אחיד.
במציאות תקשורתית שבה כל מילה עלולה להדהד בעולם תוך שניות, נדרשת אחריות לאומית מצד כל דמות ציבורית. במלחמת תודעה - אין הבדל בין מעשה בפועל לאמירה לא אחראית. שתיהן הופכות, כשהן עוברות דרך הפילטר של תעמולת האויב, לכלי נשק נגד ישראל.
הכותבת היא מרצה בכירה במחלקה ללימודי המזרח התיכון באוניברסיטת בר אילן