הפגישה שהתקיימה ב-16 במאי באיסטנבול בין איראן לנציגי בריטניה, צרפת וגרמניה (3E) הייתה אולי עוד תחנה שגרתית בשורת מאמצים דיפלומטיים שנמשכת כבר שנים. אך בעיני רבים בזירה הבינלאומית, היה בה מעט יותר מהרגיל: לא רק סימן לתנועה, אלא אולי עדות לכך שהמסלול האירופי ממשיך לפעול - מתמיד, גם אם לעת עתה, לא מתרומם.
זו הייתה הפגישה הראשונה מאז חודשו השיחות בין טהרן לוושינגטון בחודש אפריל, והאווירה, לפחות על פי ההודעה הרשמית שנמסרה לתקשורת, הייתה אופטימית במידה: "אווירה רצינית, כנה ובונה". לא תיאורים שמטלטלים את הכותרות, אך די בהם כדי להבין שהשיח ממשיך - וששני הצדדים, האירופים והאיראנים, מבינים שהחלון נסגר במהירות.
בחודש אוקטובר הקרוב צפוי לפוג הסכם הגרעין שנחתם אי שם ב-2015, מה שיחייב את שלוש המדינות שעדיין חתומות עליו, להחזור באופן אוטומטי למנגנון הסנקציות של מועצת הביטחון של האו"ם. גם באירופה וגם באיראן מחלחלת ההבנה שהדדליין מתקרב בצעדי ענק והעבודה מרובה.
הגישה האירופית, כך נדמה, ממשיכה לדבוק בקו של דיאלוג שקט והתמדה. מצד אחד, חוסר אמון וביקורת ישירה כלפי איראן - לרבות תמיכה בהחלטות קשות של סבא"א נגד טהראן, כמו זו שהתקבלה בנובמבר 2024. מצד שני, ניסיון עקבי להחזיק בערוץ פתוח, כזה שמאמין בשיחות - גם אם הן מתנהלות באיטיות מתסכלת.
הדרך להסכם כולל רצופה באתגרים. הצטברות האורניום המועשר של איראן מדאיגה את מדינות ה-E3 ושחקנים עולמיים נוספים. במקביל, איראן דורשת הקלות סנקציות משמעותיות והתחייבויות נגד שינויים עתידיים במדיניות האמריקנית - דבר שמקשה על בניית אמון.
הדדליין שהציבו מדינות ה-E3 הוא לחודש יוני הקרוב, עד אז מקווים באירופה להסכים על הסכם ביניים לפני היעד של אוקטובר 2025, תאריך תפוגת הסכם הגרעין הקודם, החזרת הסנקציות של מועצת הביטחון של האו"ם, מה שמוסיף תחושה של דחיפות. עם זאת, היעדר גישה אחידה וברורה בקרב מדינות ה-E3, לצד לחצים פנימיים באיראן והמציאות האזורית, מעמידים בספק את היכולת של הצדדים להגיע לפתרון מוסכם ובר קיימא בטווח זמן כה קצר.
במקביל, האמריקאים והאיראנים נשארים שקועים בבוץ של אי-אמון. כל צד מתבצר בקווים האדומים שלו שר החוץ האיראני, עבאס עראקצ'י, דחה באופן נחרץ את הדרישה האמריקאית להפסיק את העשרת האורניום, והדגיש כי מדובר בפעילות חיונית לתוכנית הגרעין האזרחית של איראן, שאינה נתונה למשא ומתן.
מנגד, השליח האמריקאי המיוחד, סטיב ויטקוף, כינה את ההעשרה "קו אדום" בשל חשש מהפיכתה לכלי לייצור נשק גרעיני. ובתווך מדינות אירופה שמנסות להלך בין הטיפות ולנצל בחוכמה את המנופים הדיפלומטיים שעדיין מצויים ברשותן.
זהו מאמץ שנראה לפעמים כמעט סיזיפי. האם המדינות האירופיות באמת מסוגלות להוביל להסכם? קשה לדעת. חוסר האחידות ביניהן, ההשפעות הגיאופוליטיות, הלחצים של ארה"ב והעמדות הנוקשות בטהראן - כל אלה הופכים את המסלול הדיפלומטי האירופי לכזה שדורש לא רק סבלנות, אלא אולי גם אשליה מסוימת של שליטה. ועדיין, יש משהו מובהק במסלול הזה: הבנה שהאלטרנטיבה להסכם - קריסה, הסלמה או עימות צבאי - מסוכנת מדי. ובשעה שוושינגטון וטהרן מתקשות אפילו להסכים על מונחי הוויכוח, באירופה ממשיכים לדבר.