הזוי, אבל זה מה שנתניהו צריך לעשות כדי למנות את זיני

"במדינת ישראל ראש הממשלה הוא שממנה את ראש השב"כ", אומרים תומכי ראש הממשלה, והם צודקים כמובן. אז איך זה שבמדינת ישראל של 2025, מה שכל כך ברור, על פי חוק, גורם לפולמוס שכזה?

נתחיל בדברים שאין עליהם עוררין: העובדה שראש הממשלה הוא שממנה את ראש השב"כ אינה מוצדקת רק מבחינת החוק, אלא גם מבחינת ההיגיון: ראש המערכת הוא שקובע את המדיניות ועל כן ממנה לתפקידי מפתח אנשים שלדעתו ייטיבו ליישם אותה: שרים, יועצים ועוד. אפשר להניח שהפרשנות הזאת מקובלת על אוהדי נתניהו ומתנגדיו כאחד.

הבעיה היא שעם הזכות הזאת באה גם אחריות כבדה: אם המדיניות לא מצליחה, כמו שקרה ב-7 באוקטובר - בו המדיניות של טיפוח חמאס והכלת הסלמות יזומות מצדו, התפוצצה לנו בפנים - הכישלון הוא כולו של ראש הממשלה.

זו הסיבה שנתניהו מפמפם בימים האחרונים, באמצעות הצייצנים הקבועים שלו, את העובדה שלא הוא מינה את ראשי מערכת הביטחון, אלא בני גנץ או נפתלי בנט, המשך ישיר לקמפיין שלא כל כך עבד "למה לא העירו אותי?".

לא נתעכב על הפרטים אלא רק נאמר שזה לא ממש מדויק וגם לא ממש משנה: במדינה דמוקרטית לוקח ראש הממשלה קודם כל אחריות על המערכת הקיימת שבכירה מונו בידי קודמיו - ואחר כך משנה אותה כרצונו.

כלומר, אילו חשב נתניהו שקודמיו מינו אנשים לא ראויים לתפקידי מפתח, היו לו יותר מתשעה חודשים להדיח אותם ולמנות אחרים תחתם. ראש השב"כ למשל, היה יכול להיות מוחלף בשקט, הרבה לפני 7 באוקטובר ועוד הרבה לפני חקירת "קטארגייט".

מאחר שלא עשה כן, קיבל נתניהו על עצמו אחריות מלאה לתפקוד שירות הביטחון הכללי, אפילו אם מקבלים, לצורך הדיון, את העובדה שכישלון שב"כ ערב המתקפה הוא מהאחראיים הגדולים יותר לתוצאות הטרגיות.

במדינה מתוקנת, היו צריכים גם מתנגדי ראש הממשלה לקבל את המינוי של האלוף דוד זיני לראשות שירות הביטחון הכללי. בהיבטים מסוימים, אפילו לברך עליו. למה לברך? כי הבחירות כבר אינן רחוקות.

כלומר, אדרבא: ילך ראש הממשלה עד לסוף עם טענת הניצחון המוחלט שלו, ימנה לראשות שב"כ את מי שמזדהה איתה לחלוטין, יתעדף השמדה של חמאס על פני שחרור חטופים - ועל כל פועלו זה, בין אם יצליח או ייכשל, יעמוד למשפט העם.

כרגע נהנה נתניהו, לפחות בעיני תומכיו, גם מהספק: הנה הוא רוצה לקדם מהלך שיקרב את ישראל, לשיטתו, אל אותו ניצחון שאנו נמצאים כבר יותר משנה "כפסע" ממנו, הנה היועמ"שית ובג"ץ מונעים ממנו לבצע מינוי כה בכיר ובכך משאירים לו פתח מילוט. כלומר, אם לא יושג אותו ניצחון, למרות ממשלה שלא תיתכן ימנית ממנה, יוכל לטעון שהכשילו אותו, שמנעו ממנו להשיג את המטרה.

כל אדם שמתנגד למדיניות נתניהו (כלומר, בהנחה שיש כזאת מלבד הישרדות בשלטון) צריך שלא להותיר לנתניהו את הספק הזה - נכון שלא רק הוא יתנגש עם הראש בקיר, אלא אתו גם כולנו, אבל בהנחה שלא נמות מעצמת ההתנגשות, אזי בעוד כ-16-17 חודשים, יוכל הציבור להתבונן במציאות ולשפוט אותה, בבחירות, על פי מיטב הבנתו, בלי תירוצים.

זאת ועוד: איסור על מינוי ראש שב"כ בשל ניגוד עניינים, כמוהו כהכרזה על נבצרות, הלכה למעשה. משהו שבג"ץ היה צריך לעשות אולי ערב הבחירות הקודמות, אבל משלא עשה כן (ועל אף שיש בקרבו אולי מי שמכים על חטא), הרי שעשה בשכל כאשר הקפיד לא להכריז נבצרות גם במקרים שבהם הייתה זו לכאורה מתבקשת.

צו כזה, היה מעביר את כובד האחריות על "המהפכה המשפטית" מכתפי הממשלה הנבחרת לכתפי בג"ץ, כלומר - מהווה פגיעה חמורה באמון הציבור במערכת.

אם כך, ישאלו רבים - ובצדק: מה האלטרנטיבה? מינוי של ראש שב"כ שיקבור את חקירת "קטארגייט", לפחות לכאורה פרשה שאין חמורה ממנה בכל תולדות המערכת השלטונית בישראל? לבחור ראש שב"כ שיעניק לנתניהו "פתק מהרופא" על ביטול ימי העדות שלו במשפטו, בטח ככל שיתקרב מועד החקירה הנגדית?

גם כאן החל כבר קמפיין מאורגן ומתוזמן, הפעם לא מטעם הצייצנים-בשכר אלא מטעם שגריר ישראל בארה"ב, יחיאל לייטר, שפמפם את הכזב לפיו תיקי החקירה "קורסים" בבית המשפט, טענה ששלוחי נתניהו מנסים לקבע כעובדה בתודעת הציבור.

לכאורה אין לכל זה קשר עם מינוי ראש שב"כ, למעשה אלה שני העניינים שמעסיקים יותר מכל את נתניהו וסביבתו:

הראשון - לדחות ככל שרק ניתן את החלק המביך ביותר במשפט, זה שבו לא יענה על שאלות עורך דינו, שמזכירות את שאלות ערוץ 14 במסיבות עיתונאים, כלומר כאלה שהתשובה עליהן כבר תורגלה מראש מול המראה, אלא יתמודד עם שאלות מביכות יותר שמהן לא יוכל להתחמק אלא בתירוצים כ"לא זוכר", שהם כמעט בבחינת הודאה באשמה.

העניין השני הוא למוסס, אם רק ניתן, או לפחות להרחיק ממנו ככל האפשר את פרשת "קטארגייט". בקמפיין הזה פתח כבר ראש הממשלה עצמו, בתשובתו לשאלת ירון אברהם (12) במסיבת העיתונאים שקיים בשבוע שעבר.

נכון שהוא קצת התבלבל בסדר וטען שלא ידע מכלום לפני שטען שלא היה כלום - והרי איך אפשר לא להיות מעורב במשהו שבכלל לא קרה? אבל נניח לסתירה הלוגית ונחפש את מה שחשוב באמת לראש הממשלה: לחסל את החקירה לפני שיונתן אוריך נשבר.

כלומר, יועצו הקרוב עוד עומד בינתיים בפרץ, כאשר מעל לראשו עומדת "רק" אפשרות של הארכת מעצר הבית, אבל האם כך יהיה גם כאשר הגנה על הבוס תהיה כרוכה במאסר ממושך בפועל? ספק גדול.

עצוב לגלות, אבל יותר ממיטוט חמאס, יותר משיקום הכלכלה, יותר מהגרעין האיראני, יותר מהחזון הסעודי ובטח יותר משחרור החטופים, אלה העניינים שמעסיקים את נתניהו בעיצומם של הימים האלה - ורק דרכם אפשר להבין את רצונו למנות כל מינוי בכיר שהוא, בכלל זה גם ראש שב"כ.

ואף על פי כן, נוע תנוע - כלומר, כל מי שרוצה למנוע מצב של משבר חוקתי בשל פסיקת בג"ץ, חייב למתוח את הגבול עד למקסימום, אפילו בידיעה שראש ממשלה הגון כבר היה מכריז מזמן על בחירות בעצמו, במקום להיאחז בקרנות המזבח.

אמרנו בחירות, אמרנו הכל: לפי סקר חדשות 12, כ-50% מהציבור חוששים שלא ייערכו בחירות במועדן. כלומר - שאלה יידחו בשל אילוץ בטחוני כלשהו, "מצב חירום" כנהוג בחשוכות שבדיקטטורות.

זה נתון מטורף כאשר משווים אותו ל-35% בלבד שסבורים כי בחירות, בכל מקרה, ייערכו רק במועדן. ליתר (15%) אין דעה בנושא. כלומר, מבין הישראלים שהקדישו זמן להרהור המטריד הזה, יש רוב גדול שסבור שנתניהו עלול שלא לקיים את הבחירות במועד בו הן קבועות על פי חוק, אם רק יחשוש שהוא עלול להפסיד בהם (מה שקורה על פי כל סקר).

כאן כבר לא מדובר על מינוי ראש שב"כ, הדחת יועמ"שית או מינוי בשיטת אמסלם של מקורבי הליכוד לתפקידי מפתח בחברות ציבוריות, אלא על נשמת אפה של הדמוקרטיה, הכלל הראשון לקיומה, הדבר היחיד שמבדל אותה מצורות משטר נפסדות: בחירות כלליות, שוויוניות וחופשיות, בהן כל בעל אזרחות ישראלית בוחר את נציגיו בכנסת - וכפועל יוצא מכך גם את ראש הממשלה.

אז האם מתכנן נתניהו את הפיגוע הגדול ביותר נגד הדמוקרטיה הישראלית? כשהדברים האלה נכתבו כאן, לפני למעלה משנה, הם נחשבו להשערה שהיא כמעט מדע-בדיוני. אלא שרק בשבוע שעבר נשאל נתניהו על כך מפורשות - והתחמק מתשובה.

אפשר היה לתת לו ליהנות מהספק הזה, אלמלא במקביל פתחו מקורביו בקמפיין שמטרתו להציג את החשש הזה כפרנויה. כלומר, מישהו פה מנסה לערבב את דעת הקהל: נתניהו מסרב להישבע אמונים לדמוקרטיה, בעוד מקורביו טוענים שכל החשש מביטול הבחירות הוא לא יותר מהזיה שמאלנית.

לכן כל מה שעל נתניהו לעשות כדי להרגיע במעט את החשש הזה, הוא לקיים עוד הצהרה לתקשורת, שאפילו לא חייבת להיות מסיבת עיתונאים. להתחייב באופן שאין מפורש ממנו לקיום הבחירות במועדן, גם אם סופת סתיו תתנגש במתקפת טילים איראנית ובאזהרת צונאמי - ולהפריך את החשש של מרבית אזרחי ישראל.

נכון שהרקורד של נתניהו רצוף כבר בפרקים שבהם התחייב לדבר אחד ועשה את ההפך הגמור (למשל מינוי איתמר בן גביר לשר בממשלתו), ובכל זאת - התחייבות מפורשת שכזאת, שבימים כתיקונם הדרישה לקיומה הייתה נחשבת להזיה, דרושה עתה כדי שיתאפשר המשך שלטונו ללא משבר חוקתי שאינו אלא מבוא למלחמת אזרחים, לפי שעה (תודה לאל) עדיין בגדר "מלחמה קרה".

לולא יעשה כן ייחשד כל מינוי שלו, גדול כקטן, בניסיון למוטט את הדמוקרטיה הישראלית ויטבע אות קין במצחו של כל אדם, אפילו הוא הגון וישר, שיסכים לקבלו.

רוצה את זיני כראש שב"כ? נהדר: יפקיר הלה את החטופים לגורלם, ייתן לך את המכתב שכה התקשית להשיג מרונן בר לפיו יש צורך בביטול עדותך בשל עניינים ביטחוניים שאין דחופים מהם, אפילו יעצור מפגינים נגדך בשל "חתרנות" וינסה לפגוע בחקירת "קטארגייט".
אדרבא, ראש הממשלה, קח את ישראל לעבר אותה הזיית "ניצחון מוחלט" ורק הבהר שעם כל ניסיונותיך להתחמק מוועדת חקירה או ממשפט צדק, יש משפט אחד שאליו אתה מתכוון להתייצב: משפט הבוחר - כי האלטרנטיבה היחידה היא נבצרות עכשיו.