594 ימים חלפו מאז 7 באוקטובר, היום בו סמל עוז דניאל נפל בקרב בעוטף עזה, אבל משפחתו לא יכולה עדיין לסגור מעגל. גופתו של דניאל, שהיה טען קשר בצוות הטנק המפורסם של חטיבה 7, לצד עומר נאוטרה, נמרוד כהן ושקד דהן ז"ל, עדיין מוחזקת בעזה. וברקע ההיערכות להרחבת הלחימה והקיפאון במו"מ להשבת החטופים, אמו, מרב דניאל, כועסת וחרדה שהחללים יישכחו ויאבדו בין הקרבות. "אני מזועזעת מהמהלך הזה", היא אומרת בראיון לסופ"ש שלו. "ברור לי שגם הגופות יכולות להיעלם. אני לא יודעת איפה הוא שמור, גם הצבא לא יודע להגיד איפה הוא - אז גם עוז נתון בסכנה. כל הפצצה של הצבא יכולה בטעות לפגוע בו. ככל שהזמן מתרחק והלחימה מתגברת - זה מגביר את הסיכוי שהם ייעלמו".
דניאל, כמו רוב משפחות החטופים, סבורה שהדרך היחידה להשיב את בנה לקבורה היא עסקה להשבת כל החטופים - החיים והחללים כאחד. "צריך להפסיק, לסיים את הלחימה, להחזיר את החטופים, ותמיד אפשר לחזור ולהילחם", היא אומרת. "אני לא מעוניינת ששום חייל ימסור את חייו בשביל להחזיר, בטח לא בשביל גופות. אני לא רוצה ששום משפחה תצטרף למשפחת השכול הזאת. זאת המשפחה היחידה שלא רוצה לקבל אליה עוד אנשים. כי זה באמת גיהינום עלי אדמות".
לדברי דניאל, גם השחרור של עידן אלכסנדר טילטל אותה והגביר את הכעסים שלה על המדינה. "אני הכי שמחה, ברור, על כל חטוף שחוזר, אבל אני תמיד חרדה באותה מידה, כי אני תמיד חושבת על משפחת גולדין, ואני פוחדת להיות במצב שלהם - כבר כמעט 11 שנים ללא החזרה של הדר גולדין לקבורה. אחרי השחרור של עידן אלכסנדר, הבנתי שהבן שלי, שנולד בארץ, עם דרכון ואזרחות ישראליים, ששירת את מדינת ישראל ונחטף בזמן שהגן עליה - גם אותו המדינה מפקירה בסופו של דבר. הדבר הבסיסי הוא שהמדינה תהיה מחויבת להחזיר אותו".
במשך 142 יום נאחזה משפחת דניאל באופטימיות, תקווה ואמונה שעוז יחזור הביתה בריא ושלם - בין השאר בהתבסס על סרטון החטיפה שהפיץ חמאס בשעות הראשונות שלאחר הטבח, בו הוא נצפה יוצא מהטנק כשהוא בריא ושלם. בסוף פברואר אשתקד התבשרה המשפחה כי הרב הצבאי הראשי קבע את מותו, על בסיס חפצים ודגימות דם מאזור הקרב, ואף נערכה לוויה צבאית שלאחריה ישבה המשפחה שבעה על בנם. אך לדברי מרב, הם עדיין לא מעכלים.
"זה בלתי אפשרי לעכל את זה. אומנם יש לנו קבר, כי בסופו של דבר מצאו חפצים שהיו ספוגים בדם שלו - אלונקה ואפוד של מישהו מהצוות שלו עם כתמי דם - ומבחינה הלכתית אפשר וצריך היה לבצע קבורה. אנחנו אנשים מאמינים, אז החלטנו כן לבצע את הקבורה וישבנו שבעה. אבל מבחינתי עוז לא באמת נמצא בקבר, אז אני קוראת לזה מצבה. ועד שהוא לא יחזור לקבורה ראויה, מבחינתי המעגל פתוח, ולא אצליח להיכנס לתהליך של עיכול המציאות ועיכול החוסר שלו בעולם הזה. אני לא חיה באשליה", היא אומרת, "אבל יש לי איזה שביב קטן של תקווה שאולי קרה נס, והוא כן בחיים - כי בסופו של דבר הכול מתבסס על סרטונים, על אלונקה ואפוד, ועל איזה מחבל שסגר את הפאזל עם איזו עדות שהוא נתן. אז אני אומרת - היו ניסים מעולם".
ההודעה על נפילת בנם שינתה גם את אופן ההתמודדות והמאבק של המשפחה להשבתו. "כל עוד חשבנו והאמנו שעוז בחיים, אז המאבק מבחינתי היה במקום אחר. היו לי את האנרגיות - פעילויות, מפגשים, משלחות. מאז שקיבלנו את הבשורה, ההתנהלות שלנו שקטה יותר. אני פשוט מרגישה שאני צריכה לשמור על עצמי ועל האנרגיות בשביל לשרוד את החיים האלה. אני פחות יוצאת לעצרות ולהפגנות, כי פחות מתאים לי להפגין - אלא בעיקר לעצרת 'שרים לשובם' בכיכר מדי יום שלישי, כי אני יותר מתחברת לנושא האחדות. אני מאוד מעריכה את כל מי שעושה את זה, אבל זה לא אני, פשוט".
עוז, שהיה לדברי אמו "מוזיקאי בכל רמ"ח איבריו", בחר בעצמו ללכת לשירות קרבי ומשמעותי בחיל השריון, על אף שהייתה לו את האפשרות להמשיך בלימודי הגיטרה שלו כמוזיקאי מצטיין. "זו החלטה שהוא קיבל בכיתה י"א. אני זוכרת את היום הזה. זה היה ביום הזיכרון, כשהוא חזר מבית הספר אחרי הטקס - הוא נכנס הביתה ואמר: 'אמא, החלטתי לעשות שירות משמעותי'. הרגשתי שהבטן שלי התהפכה לרגע, אבל אמרתי לו: 'עוז, מה שתחליט - זה מה שיהיה, ואנחנו נכבד כל החלטה שלך'. אבל מה עם הגיטרות? מה עם המוזיקה? אז הוא אמר: 'אמא, הגיטרות והמוזיקה יחכו לי אחרי הצבא, יש לי את כל החיים לעשות את זה'".
לדבריה, המפגש עם הטנק ועם חיל השריון היה כמו אהבה ממבט ראשון. "הוא סיים את המסלול בהצטיינות, היה טען קשר בטנק, התאהב בטנק, כל הזמן קרא מורשות קרב, והיה מאושר מזה שהוא שובץ בגדוד 77 - גדוד עוז, גדוד מיתולוגי של אביגדור קהלני".
ההתאהבות של עוז בטנק והמסירות שלו למשימה ליוו אותו עד רגעיו האחרונים. "מה שמהדהד לי תמיד בראש, זה טקס ההשבעה - כשהחיילים צורחים מהגרון שלהם שהם נשבעים להגן על המדינה וגם להקריב את נפשם ואת גופם למען הגנת המדינה והמולדת. ואני בטוחה שהם מתכוונים לזה, ועל עוז אני בטוחה במיליון אחוז. אנחנו היום יודעים שהסיבה שהוא נהרג היא שהוא פשוט התנגד לחוטפים, וניסה להיאבק בהם ולחטוף להם רימון - כנגד כל הסיכויים. הוא ראה אל מול עיניו את הייעוד שלו, והוא אמר שהוא צריך להילחם עד הרגע האחרון. אם הוא לא היה מתנגד, יכול להיות שהוא היה בחיים היום".
ברגע מצמרר במיוחד, בבחינת נבואה שהגשימה את עצמה, מרב מספרת שהיו לה עם בנה הרבה שיחות על חטיפות. "תמיד פחדתי מזה, בעקבות הסיפור של גלעד שליט, ודיברתי איתו על זה לא מעט. והשיחה תמיד התחילה בזה שהוא היה אומר: 'אמא, אם ינסו לחטוף אותי - אני אעשה הכול כדי לא להיחטף. אני לא אשב בשבי'. ואז הייתי אומרת לו: 'עוז, אבל אתה יודע שבדרך כלל מי שבא לחטוף הוא בעמדת כוח, לא הנחטף'. אז הוא אומר: 'זה לא משנה, אני בשבי לא אשב, ואני אעשה את כל מה שאני יכול לעשות בשביל לא להגיע לשם'. וברגעים הכי קשים ומטורפים, הוא באמת עשה את מה שהוא האמין שהוא צריך לעשות. הוא עשה את זה כי הוא באמת האמין בשבועה שלו והוא קיים את השליחות שלו".
לכן, בין השאר, היא דורשת שהמדינה תחזיר לו באותה מחויבות - עד הסוף. "זו הברית הבלתי כתובה שבין החיילים האלה לבין המדינה. זה לא שהם עושים לה טובה, וזה שמשאירים אותם לסוף - זה משהו שאני לא יכולה לקבל". כשהיא חוזרת לדוגמה הטראגית של משפחתו של הדר גולדין, שנפל במבצע צוק איתן וגופתו עדיין בעזה, היא אומרת: "אם ההורים של חיילים וחיילים באמת רואים שהמדינה לא עושה שום דבר להשבתם - כאילו, איך הם ירצו באמת להתגייס?"
לכן, היא מסבירה, השחרור של עידן אלכסנדר, בעל האזרחות האמריקאית, היה מבחינתה "קו אדום שהדליק נורה אדומה, שאנשים יתחילו לחשוב - אם זו ההתנהלות של המדינה כלפי החיילים שלנו, אז למה באמת שתרצה להתגייס בעתיד ולהגן על המדינה, כשהמדינה שלך לא מחויבת אליך?"
לדניאל יש רק שבחים על המעטפת והליווי שהמשפחה קיבלה ומקבלת מצה"ל, אך על הממשלה שמקבלת את ההחלטות - הרבה פחות. לדבריה, מאז ה־7 באוקטובר וגם אחרי שנודע דבר נפילתו של עוז, לא ראש הממשלה ולא אף אחד משרי הממשלה היה איתה בקשר. אם הייתה מקבלת שיחה מראש הממשלה, היא הייתה אומרת לו שגם את החיילים ואת החללים אסור להשאיר לרגע האחרון. "מה שחשוב זה שיש 58 חטופים, ולא לעשות את החלוקה הזאת של המספרים - של אלה שבחיים ואלה שאינם בחיים. עוז ראוי לכבוד האחרון ולהיקבר בצורה ראויה, לסגור את מעגל החיים. וכמו שיש את הדאגה לחטופים החיים, שיכולים בכל רגע לא להיות בין החיים - גם החשש שהגופות ייאבדו מנקר".