בכל חורף מתרחש אירוע קיצון מסריח במיוחד שצובע את הים בשחור. הגשמים הכבדים מעמיסים על מערכות הביוב הרעועות, והן נסדקות ופולטות את תוכנן המצחין היישר לים ולנחלים. הזיהום פוגע במערכות אקולוגיות שלמות, סוגר חופים ומותיר אחריו ריח בלתי נשכח.
אירועי קיצון כאלה תוקפים את הקואליציה הנוכחית בתכיפות גבוהה. בכל פעם שהיא נלחצת לפינה פוליטית, פותחים חבריה ואוהדיה את סתימת הביוב ומציפים את השיח הציבורי בזוהמה רעילה. בכל פעם הם מוצאים את הקורבן המושלם לסיטואציה. פעם אלה הקיבוצניקים החבולים מהעוטף שהוגדרו כ"בוגדים", אחר כך הטייסים והמילואימניקים שהפכו ל"סרבנים", ועכשיו נבחרו כיעד לתקיפה שפלה במיוחד, האנשים הפגיעים ביותר - החטופים ששבו הביתה. אלה ששרדו תופת של חטיפה, אונס, רעב והתעללות. אנשים שראו במו עיניהם את חבריהם נרצחים. שחזרו עם צלקות פיזיות ונפשיות שיישארו איתם לנצח.
אתמול היתה זאת חברת הכנסת טלי גוטליב. היא בחרה בטרמינולוגיה ששימשה את המשטרים האפלים ביותר בהיסטוריה, והגדירה את החטופים ששבו כ"שטופי מוח מחמאס". זה לא רק פוגע, אלא עושה להם דה-הומניזציה. הם לא בני אדם תבוניים, שחוו על בשרם את התופת ולכן נלחמים למען חבריהם שעוד שם, אלא "הם מדברים את מה שחמאס משמיע להם".
כדי לצאת מדי חובה תיבלה גוטליב את דברי השטנה שלה, בין אמירה מחרידה אחת לאחרת, במתיקות ואמפתיה ש"ליבה איתם", בשביל הביקורת שתגיע. אבל הנזק כבר נעשה. הסדק בסכר נפרץ, והביוב זרם בכל כוחו. במחי יד, הפכו קורבנות לסוכנים של האויב.
ככל שהמצוקה הפוליטית בקואליציה גוברת, הלשון משתחררת, משתלחת, מצליפה ללא רחם - לכל הכיוונים. על רקע הגל העכור הנוכחי, שהתעצם על רקע ההתעלמות של טראמפ מנתניהו במהלך ביקורו במזרח התיכון, הלחץ האמריקאי על ישראל לסיים המלחמה, ושל החרדים לבטל את משלוח הצווים לתלמידי הישיבות, שוגר ינון מגל לתבוע את עלבונו של נתניהו. לא מטראמפ או מגולדקנופף, אלא דווקא מיעל אלכסנדר, אמו של החטוף עידן, שאך נחת בבית החולים הישר מעזה.
"מופע דוחה של כפיות טובה וחוסר תרבות. היא לא מודה לראש הממשלה", זעם, אחרי שאלכסנדר לא הזכירה את נתניהו בדברי התודה שלה, אלא רק את הנשיא טראמפ ושליחו וויטקוף, שהפכו עולם כדי להשיב את עידן הביתה, בעוד ראש הממשלה שלה עשה הכל כדי שזה לא יקרה. וכדי להוסיף חטא על פשע, הוסיף ש"הנסיבות שבהן הוא נחטף הן בעייתיות".
עזבו אתכם שזה לא נכון עובדתית, ושעידן אלכסנדר נלחם לבדו מול עשרות מחבלים. הבחירה ועוז הרוח, לשפוך את שקית האשפה הזאת על משפחה שעוד מלקקת את פצעיה, היא נבזות מהמעלה הראשונה. אחרי יממה מגל חזר בו וביקש סליחה. רק שבמקרה הזה, מודה ועוזב ולא ירוחם. כי כמו במקרה גוטליב, הנזק כבר נגרם והוא ממשיך להתפשט.
גם הדברים המזעזעים שהטיחה עירית לינור בפני משפחות החטופים בפאנל הפטריוטים, "הסנטימנט הזה של להיכנע ולהכניע את האומה בגלל טרגדיה של פרטית של 22 אנשים", הם בלתי נסלחים.
גילוי נאות: אני אוהבת את לינור. שידרתי איתה בגל"צ והיו לנו ויכוחים קשים ומלאי אמוציות, אבל אסור היה לה להגיד את המילים האלה.
איפה החמלה, הרגישות המינימלית, איפה הגבול? ההכנעה של ישראל ב-7 באוקטובר, הכישלון המודיעיני המחפיר, ההפקרה של אזרחי הדרום, וחוסר היכולת המתמשך להחזיר את כל החטופים - הם כישלון לאומי, ולא "טרגדיה פרטית" בשום אופן.
הביוב שמוזרם עכשיו לשיח הציבורי, משרת מטרה ברורה: להכשיר את דעת הקהל לאפשרות שחלק מהחטופים, אולי רבים מהם, לא יחזרו לעולם. להפוך אותם ואת משפחותיהם ל"אויב מבית", כדי שכשיופקרו, הציבור כבר יהיה מחוסן נגד הזעזוע.
שלא תטעו. זאת מניפולציה מחושבת, קרה וצינית ברמה שלא נראתה כמותה. החטופים שחזרו, שצריכים היו להתקבל בזרועות פתוחות ובלב אוהב, מוצאים את עצמם מותקפים על ידי נבחרי ציבור ושופרות, רק בגלל שהם מסרבים לשרת את הנרטיב הרשמי.
אלא שהפעם הם הלכו צעד אחד רחוק מדי. האמת צפה על פני המים העכורים. גם תומכי ימין מובהקים מזועזעים מהאכזריות חסרת הלב הזו. תתכוננו. הביוב ימשיך לזרום ואת הריח שלו לא ניתן יהיה להסתיר עוד. הוא ידבק לנצח בכל מי שמוכן להפקיר חיים ולהשמיץ חלשים, למען הישרדותו הפוליטית.