יש ערבים שבהם המוזיקה אומרת את מה שהפוליטיקה חוששת לבטא. כזה היה ערב גמר האירוויזיון 2025 בבאזל, שווייץ. מיליוני אירופאים הצביעו לא בעד ממשלה - אלא בעד קול. קול של אמת, כאב ותקווה. זה היה קולה של יובל רפאל, צעירה ישראלית בת 24 ששרדה את הטבח בפסטיבל נובה ב־7 באוקטובר, ועמדה לבדה על במה אירופית כדי לשיר שיר של חיים.
הציבור האירופי הבין. הוא שמע. הוא הריע. ישראל קיבלה מהקהל את מירב הנקודות - 297, יותר מכל מדינה אחרת. אבל הקול הזה - אמיץ, פצוע וצלול - נבלם במסננת השיפוט: רק 60 נקודות מהשופטים, מקום 15 בדירוג שלהם. לא התעלמות - כמעט הדרה.
זו לא הייתה הופעה פוליטית, אלא רגע אנושי נדיר. רפאל לא באה לייצג ממשלה - היא באה לייצג עם. עם שחווה טראומה, אך בחר לשיר תקווה במקום נקמה: "מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה" (שיר השירים ח', ז'). כך הרגישה ההופעה: פרץ של אמת שלא ניתן לכבות. אבל השופטים לא שמעו. או אולי - לא רצו לשמוע. הם לא הצביעו נגד ישראל, הם פשוט בחרו להתעלם. הם בחרו באדישות.
יותר מכך - אילו הניקוד היה מחושב לפי ממוצע פשוט בין הקהל לשופטים, ולא בשיטה שבה לכל אחד משקל שווה אך נפרד, ישראל הייתה מסיימת במקום השני גם כך - אך בצורה הוגנת ושקופה יותר. מקום ראשון ברור בציבור, מיקום בינוני אצל השופטים - לעומת מדינות שקיבלו תמיכה כמעט בלעדית רק מאחת הקבוצות.
ולמרות הכל - התוצאה הייתה ביצוע עוצר נשימה, שכבש את לבבות האירופאים. ישראל סיימה במקום השני - וזה ממש לא מעט. בעולם שבו אמנים ישראלים מתמודדים מול קמפיינים פוליטיים ואיומים גלויים, לעלות לבמה ולסיים כסגנית מתוך 26 מדינות זו לא רק הצלחה - זו הצהרה תרבותית, מוסרית ואנושית. מקום שני שמהדהד כמו ניצחון.
כאשר אירופה התרבותית מביטה בישראל דרך משקפיים פוליטיים, היא מפסיקה לשמוע את המוזיקה - ורואה רק את הדגל. וכשהדגל הזה מופיע, האוזניים נאטמות. השופטים - עיתונאים, מוזיקאים ואנשי תרבות - מודעים היטב לסיכון שבהבעת תמיכה בישראל. הם מכירים את הלחץ, את ההפגנות, את הרשתות החברתיות. הם לא טיפשים - הם פשוט מפוחדים.
הציבור, לעומתם, ראה ושמע. מפריז ועד ברלין, מלונדון ועד רייקיאוויק - מיליוני אירופאים הצביעו לא בעד ממשלה, אלא בעד אנושיות, אומץ ורוח. הם לא ראו תעמולה - הם ראו אמת.
הפער הזה בין הקהל לשופטים הוא לא טעות בשיקול דעת - אלא ביטוי למשבר ייצוג עמוק. כשאליטות תרבותיות מפסיקות לשקף את תחושות הציבור - הן מאבדות את הלגיטימציה המוסרית שלהן. ישראל אינה מבקשת פריבילגיה - רק הזדמנות שווה. שישפטו את הקול, לא את הלאום. שיאזינו לשיר, לא לפולמוס. שיבחינו באדם שמאחורי הסמל.
האירוויזיון לא ישנה את המזרח התיכון. אבל הוא חשף אמת פשוטה: הרחוב האירופי יודע להבחין בין אמת לשקר, בין אומץ לפחד. האליטות - במקרה הזה - בחרו לעצום עיניים. כעת, האחריות עלינו: לא לאפשר לקול הזה, שנישא באומץ מול מאות מיליונים, להיעלם. כי גם כשמסביב יש סערה - "מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה".
הכותב הוא חוקר בכיר במכון למדיניות העם היהודי (JPPI) ואחראי לפעילות המכון באירופה. ספרו החדש "האם הגענו לסופה של יהדות צרפת?" רואה אור בימים אלה בפריז