שנה ושבעה חודשים חלפו מאז אותו בוקר אכזרי של 7 באוקטובר, וישראל עדיין רחוקה מהכרעה. חמאס לא הובס, תודעת האויבים לא נשברה, והדימוי הלאומי נותר פגוע. הישגים טקטיים נרשמו, אך היעד האסטרטגי - טרם הושג. וזה לא רק מצב מסוכן, זה מצב הרסני.
היעד העליון, לפני כל שיקול אחר - כולל סוגיית החטופים, הכואבת והבוערת - הוא הכרעה מוחלטת: צבאית, אזרחית ותודעתית של חמאס. רק לאחר השגת מטרה זו, וכמעט במקביל, ניתן יהיה לקדם מהלך שיביא לשחרור בני הערובה. זה איננו רק סדר מוסרי נכון - זה סדר אסטרטגי הכרחי.
כאשר אויב ג'יהאדיסטי מבין שישראל עוצרת את עצמה בשל שיקולים מוסריים, רגשיים או דיפלומטיים - הוא לומד למשוך זמן, להכתיב תנאים ולשמר את כוחו. אבל כשאותו אויב ניצב מול איום ממשי על קיומו, כשהוא מבין שהסוף קרוב ובלתי נמנע - הוא מתגמש. ראיתי את זה מקרוב, אלפי פעמים.
ישראל איננה יכולה להרשות לעצמה להיכנע ללחצים, פנימיים או בינלאומיים, שמערערים את נחישותה. רק הכרעה ברורה ובלתי מתפשרת תחזיר את ההרתעה, תאפשר פתרונות מדיניים אמיתיים - ותשיב את הביטחון והכבוד.
בפועל, ממשלת ישראל מהססת. היא מהרהרת, מתמהמהת, מחכה למבנה בינלאומי דמיוני שיספק לה לגיטימציה וגב מדיני. אך הרוח כבר נושבת - והיא נושבת מוושינגטון. הנשיא טראמפ, שהחזיר את האמון הישראלי בברית עם ארה"ב, כבר איננו מסתיר את אכזבתו. הוא מבין היטב - כפי שגם אנחנו יודעים - שהרתעה שלא מתורגמת להכרעה, נשחקת. כל עיכוב, כל מהלך חצי-כוח, הוא חיזוק מעשי לחמאס.
הכרעה איננה תהליך מתמשך - היא רגע. רגע חד, עוצמתי, בלתי משתמע לשתי פנים, שמוביל את האויב להבנה שאין עוד טעם להילחם. יהושפט הרכבי כתב: "המנצח במלחמה הוא זה שהצליח לשכנע את אויבו שאין עוד טעם להילחם". השחיקה אינה משכנעת - היא שוחקת. היא שוחקת את צה"ל, את המילואימניקים, את הציבור כולו. כוחות המילואים אמנם עייפים - אך עדיין נכונים להכריע. הם מוכנים לחזור לשטח - אך רק אם יהיה זה המהלך האחרון, הברור, המכריע. זה שיחזיר את הכבוד, את הביטחון, ואת העתיד.
ולמי שסבור שהכרעה איננה אפשרית - די להביט צפונה. בגבול הלבנון, חיזבאללה ספג מהלומות קשות, וניכר בו שינוי תודעתי. האויב נסוג, קיבל את תנאי המשחק והתרחק מהגבול. המערכה שם עוד לא הסתיימה - אך כבר עכשיו ברור: גם אויב מתוחכם ואכזר, בעל יכולות גבוהות וגיבוי חיצוני, ניתן להכרעה. זה לא רק ייתכן - זה קורה לנגד עינינו.
אין טעם לדבר על "היום שאחרי" כשישראל מתקשה לעבור את "היום שלפני". כל שיח על הסדרה, שיקום או פתרונות מדיניים - חסר תוקף לפני שלב אחד ברור: חיסול מוחלט של הישות השלטונית-צבאית של חמאס בצפון הרצועה. ורק לאחר מכן, ורק בתנאים שישראל תכתיב - אפשר יהיה לקדם שלטון אזרחי חלופי, לבנות תוכנית מרשל אזורית, ולפעול לשחרור החטופים. בלי הכרעה - לא יהיה מחר.
זו איננה קריאה להרפתקנות - זו קריאה לאחריות. ישראל ניצבת מול חלון ההזדמנויות האחרון. ההכרעה איננה מותרות - היא תנאי להמשך קיומנו כאן בכבוד ובביטחון. אם לא נכריע עכשיו - לא נאבד רק את ביטחון העורף, אלא גם את רוחו. הכרעה - עכשיו.
הכותב הוא חוקר בכיר במכון משגב לביטחון לאומי, לשעבר בכיר בשב"כ וחבר מטה השב"כ