מאז אוקטובר 2023 קשרו החות'ים את גורלם עם הפלסטינים והמלחמה בעזה. למעט הפסקות האש של הסכמי שחרור החטופים אנו עדים לרצף של עשרות רבות של שיגורי טילים ומאות כלי טיס בלתי מאויישים.
עוד בתקופת ממשל ביידן הוקם כוח משימה ימי-בינלאומי, תחילתו באוריינטציה הגנתית ומהר גם התקפית, ולאחרונה למעלה מחודש וחצי לתוך כהונת ממשל טראמפ מערכה אווירית אגרסיבית, רציפה ומתוקשרת שהסתיימה בהכרזה חד-צדדית של הנשיא טראמפ על כך שהחות'ים הודיעו שיפסיקו לאיים על תנועת כלי השיט האמריקאים ובכך "הסתיימה ההתקפה בנצחון".
לישראל אינטרס מובהק שהטיפול באיום החות'י, כ-2000 קילומטר מישראל, ובעת שאנו מנהלים מלחמה רב-זירתית יובל על ידי האמריקנים וקואליציה בינלאומית, אך כאן עובר קו דק בין הכלה והבלגה לבין תגובה והרתעה. כשלון היירוט של הטיל במרחב נתב"ג לפני כשבועיים ממחיש את "מרחב הפעולה", עת נאלצה ישראל להגיב לאותה פגיעה. אילולא אותה פגיעה במרחב נתב"ג ייתכן וישראל היתה ממשיכה להכיל ולהבליג ודוחה את הצורך לתקוף.
ישראל כמו ארצות הברית יודעת כי ארגון טרור סמי-מדינתי כמו החות'ים אי אפשר לנצח (מושג שלא בטוח שביררנו והגדרנו ומכאן שלא ניתן להשיג) בתקיפות אוויריות, לא בחודש וחצי של מערכה אווירית ולא ב-10 תקיפות שביצעה ישראל ב-19 חודשים. בתקיפות אוויריות בלבד לא מנצחים מלחמות ומערכות צבאיות, בוודאי לא ארגוני טרור במרחק כה רב.
מדינת ישראל צריכה (לצערי) להתרגל ולנרמל את שגרת הירי מתימן כל עת שהמלחמה בעזה נמשכת, להתבסס על הגנה חזקה, שאיננה הרמטית, לקוות שאותם כשלונות יירוטים בודדים ייפלו במרחב "ההבלגה" ומעת לעת כשנצבור אירועי שיגור מתימן, נצא לגל תקיפות וחוזר חלילה. זו איננה תפיסת ביטחון לאומי, זה ניהול מבצעי של מערכה שתלויה ברב-זירתיות ולא ניתנת להפרדה. ובוודאי זו איננה פעולה שתביא לסיום המערכה מול החות'ים.
בינתיים נכנס למשוואה מרכיב נוסף ,שהחות'ים מנסים להשיב לישראל באותו מטבע. ישראל תוקפת את שדה התעופה הבינלאומי בצנעא כתגובה לפגיעה במרחב נתב"ג, ישראל שולחת מסרי התרעה ואזהרות פסיכולוגיות (אין ספק שלייצר דילמה, מבוכה ואי וודאות בצד השני היא דרך נכונה וחשובה במערכה הארוכה שנכפתה עלינו) במשך מספר ימים על פינויים של 3 נמלים ימיים לפני תקיפתם שלבסוף מגיעה מתוך כוונה להשלים מצור ימי. החות'ים מצידם ממהרים לנקוט בגישה דומה ואמש והבוקר דוברם מזהיר כי בכוונתם לתקוף את נמלי ישראל.
אז המצור האווירי על ישראל איננו מוחלט, אך אנו עדים בשבועיים האחרונים להפסקת טיסות על ידי חברות תעופה רבות (נזק כלכלי אדיר), שהמשך האיומים והשיגורים מרחיק את חזרתם לטוס מחוץ לישראל ולתוכה. והנה - אלמנט התודעה במערכה בין ישראל לחות'ים מקבל משנה תוקף. כל צד מגיב ומשתמש באותם הכלים כלפי משנהו, "עין תחת עין".
המערכה עם החות'ים תחייב את ישראל להתארגנות אחרת גם ביום שאחרי המלחמה בעזה, לגבש אסטרטגיית פעולה שתתבסס על יכולות מודיעיניות שיקנו יכולות מבצעיות, אך ראוי שאלה יהיו משלים למהלך מדיני ולא מרכיב יחיד במערכה. המפתח לפתרון של לא מעט מהסוגיות טמון בסיום המלחמה בעזה ושחרור החטופים, זה יביא באחת להפסקת הירי מתימן (לא לביטול האיום), יקדם נורמליזציה עם סעודיה (לזה יש ערך עצום במענה האזורי כנגד החות'ים), יאפשר מיקוד בסוגיית איראן והגרעין, ואולי יאפשר מיצוי ההסדר החדש בגבולינו הצפוני עם לבנון ובסוריה.
עד אז ייאלצו מיליוני ישראלים להחיש עצמם מדי כמה ימים או יותר למרחבים המוגנים, לקוות שהאיומים ייורטו על ידי מערכות ההגנה האווירית ומדי פעם נשמע על עוד אופרציה אווירית שתוקפת בתימן את אותם נמלים ימיים ואוויריים וחוזר חלילה. לחות'ים יכולת להמשיך באותה מתודה מטרידה של שיגורים לעבר ישראל עוד זמן רב, יש להם את אורך הנשימה של ייצור ואספקה ויש להם את המניעים האידאולוגיים יחד עם האינטרסים המקומיים של צרכיהם. ככה נראית מערכה בלי סוף.
הכותב הוא מפקד מערך ההגנה האווירית לשעבר וכיום יועץ בכיר במיינד ישראל