יהיה מי שיאמר שעם ישראל יהיה עם ככל העמים, רק ביום שבו נפסיק לבקש לגיטימציה מהגויים. זה אולי נכון, אבל מאחר שהעת הזו טרם הגיעה, אנחנו נוטים להתייחס לכל זכייה באירוויזיון, ביורוקאפ, יורוליג או כל תחרות בינלאומית אחרת, כולל תחרויות יופי, ברגשות מעורבים:
מצד אחד אנחנו כמהים לחיבוק וקבלה מהעולם. מהצד השני הניצחון הוא אצבע בעינם של הגויים, בטח כשמדובר באירופים, גם ערש האנטישמיות הישנה וגם יבשת שמובילה, בהכללה, קו ניצי נגד מדינת היהודים.
ובכן, על פי הצבעת הקהל, מצבה של ישראל הוא טוב בהרבה ממה שהיה נדמה לנו. זו לא הפעם הראשונה שבה זה קורה - גם באירוויזיון שעבר חזינו בפער כמעט בלתי נתפס בין הצבעת הקהל לזו של השופטים. הפעם זה היה ברור אפילו יותר - מדינות שחבר השופטים בהן התעלם מישראל או זיכה אותה בניקוד נמוך, העניקו - על פי הצבעת הקהל, את אותן "דוז פואה", שיובל רפאל מיהרה לתרגם ל"עם ישראל חי".
הטור הזה אינו מתיימר להכריע בעניינים מוזיקליים, אבל הפער הלא סביר בין עמדות ה"ממסד" בכל מדינה, לבין עמדות הציבור הרחב, מתחנן לפרשנות.
לו היה מדובר בסטייה של כמה אחוזים, ניחא - רק שפה יש (שוב, בהכללה) מה שנראה כניסיון ממוסד למחוק את ישראל מקהילת בני התרבות המערבית, מול חיבוק חם שהיא, כלומר - אנחנו, מקבלים מהאדם הפשוט ברחוב. איך אפשר להסביר פער שכזה?
ראשית נתייחס למוזיקה, לא בכלים מקצועיים אלא על פי הצבעת הקהל שמוכיחה שקרן פלס עשתה עבודה טובה ויובל רפאל הגישה אותה בביצוע נהדר - כך סבורים קוב צופי האירוויזיון שטרחו להצביע. כלומר, מבחינה מוזיקלית, גם אם מנסים שלא להשתמש בסופרלטיביים שמאלצים מדי, עסקינן בשיר מוצלח. אז איך השיר הזה, שהצליח להתחבב על הצופים והמאזינים כבר משמיעה ראשונה, כלל לא נספר על ידי השופטים?
אקדמיה? טרגדיה!
הנה לכם היפוך מושלם: האקדמיה, כלומר המדע (נכון שמוזיקה אינה מדע, אבל הניסיון למסד אותה באקדמיה שמוציאה מתוכה חבר שופטים מכובד עושה שימוש בכלים מדעיים), המקום שאמור להיות נטול פניות ולשפוט דברים בדרך של תזה, ניסוי ומסקנה, הפך למוטה פוליטית בצורה שמעוורת את עיניו (או, במקרה דנן, אוטמת את אזניו) ודווקא העם, זה שלפעמים נוח להיות מושפע מאופנות ואמונות, הוא זה ששפט רק על פי משמע אוזניו.
כלומר, האקדמיה מחויבת לבון-טון של דעות פוליטיות, לתפיסת עולם שמרוב שביקשה להרחיב, לקבל ולהכיל, הפכה צרה עד לזרא. דווקא האזרח הקטן, זה שלאמונותיו היא בזה כל כך, רואה בהן שריד פרימיטיבי של שנים עברו, שומר על ראש פתוח הרבה יותר.
זה לא פחות ממדהים ואולי מסביר גם את הנתק שחל בין הליברליזם האקדמי, שהיה אמור לייצג גם פלורליזם, לבין כלל הציבור שהרגיש שכופים עליו קבלה של אג'נדה שלפחות בשוליה, היא מטורללת לגמרי ונוגדת את כל מה שחונך לכבד ולהאמין בו אי פעם.
הפער הזה משתקף בהתרחקות שחלה בין הציבור הרחב לממסד הציבורי הוותיק. נכון שפוליטיקאים שקלטו שיש כאן הזדמנות לרווח מהיר, בין אם קוראים להם אילון מאסק, דונלד טראמפ או יריב לוין, מיהרו להכריז מלחמה כוללת על ה"דיפ סטייט" - לא להשאיר אבן על אבן במסווה של "רפורמה" (חיונית לכשעצמה), אבל גם כאשר מוציאים מן התמונה את סוכני הכאוס, מתקבלת תמונה עגומה.
רבותי, ההיסטוריה
לפעמים מדובר בסך הכל בניסיון לשמור על הסדר: בריטניה וצרפת למשל, כבר איבדו את היכולת לצדד בישראל באופן מוחלט, פן יבולע להן לא רק על ידי מדינות ערב, אלא מבית - מצד מיליוני מהגרים מוסלמים. רק שבשעה שממשלותיהן (וכך גם במדינות אחרות למשל) מנסות להרגיע את המצב, מרגיש האזרח שהן בסך הכל מטאטאות את הלכלוך אל מתחת לשטיח.
הוא רואה מה קורה ברחובות: איך הפכו אזורים שלמים לרבעים מוסלמים פר-אקסלנס, הוא רואה מהגרים מסוג חדש - לא עוד רק שוחרי איכות חיים שבאו למדינה חדשה בכוונה מלאה לקבל את כללי המשחק שלה (גם אם תוך כדי שמירת צביון תרבותי ייחודי), אלא מתוך רצון להיות לרוב, לשנות את השיטה, להיות הריבון החדש.
הוא אפילו לא צריך להצמיד את האוזן לקיר המסגד החדש שצץ במקום שבו עמדה פעם כנסייה: הן מנהיגי הקהילה החדשה הזאת, שאי אפשר לבלוע או להקיא, אומרים במפורש שמטרתם היא להחיל את חוקי השריעה, ההלכה המוסלמית, על אירופה.
מני ובי הוא נזכר במהגרים הקודמים בארצותיו, אלה שנרדפו, עונו, נטבחו וגורשו, היהודים. הוא זוכר את תרומתם לחברה, את רצונם (שוב, בהכללה) להשתלב במרקם החברתי. את ניסיונם להיות חלק - לשמר אך ורק את אמונתם ובכל השאר להיות גרמנים, אנגלים או צרפתים בני דת משה.
אומרים שהשנאה לישראל בקרב הדור הצעיר של האירופים ניזונה, בין היתר, מהכאה על חטא הקולוניאליזם של אבותיו, מהבנה שכל הפאר, העושר והדמוקרטיות המפוארות שלו, נבנו על גבם (במקרה הטוב, לעיתים קרובות היה זה בדמם) של עמים כבושים. זה נכון, אבל יש מי שמסתכלים על ההיסטוריה, רואים את המהגרים החדשים בארצותיהם ומכים על חטא הגירוש.
סכנה ברורה ומיידית
ממשלות אירלנד וספרד יכולות להיות פרו-פלסטיניות וברחובות דבלין ומדריד יחברו אלה אל אלה מהגרים מוסלמים שמנצלים את חופש הביטוי באירופה כדי להכחיד אותו - ואינטלקטואלים (בדרך כלל בעיני עצמם) שממרקים את עוונותיהם על ידי שנאת-ישראל, כדי ליצור תדמית לפיה העולם כולו נגדנו.
רק שבניגוד גמור אליהם, רוב הציבור, זה שלא יוצא להפגין, רואה מדינה כמו-מערבית שהותקפה בברבריות על ידי חלאות אדם, מוסלמים פנאטים וצמאי דם - ויצאה להגן על עצמה.
נכון, המלחמה שאליה יצאה גבתה ועודנה גובה מדי יום גם חיים של קורבנות חפים מפשע. הן גם תומכיה הגדולים ביותר של ישראל מבקשים לצמצם את מספרם של אלה ככל האפשר, אבל גם כשהם מבכים את מותם של ילדים בעזה, הם מבינים היטב את ההבדל בין תינוק שנשחט, פשוטו כמשמעו, באחד מיישובי הנגב המערבי, למי שהיה קורבן של הפצצה אווירית שמטרתה הייתה חיסול רוצחים שלא מהססים להתחבא בגני ילדים.
יתרה מזאת: לעתים קרובות הם צופים בהפגנות נגד ישראל מתוך אימה עמוקה הרבה יותר מזו שבה אנו, כאן, חוזים בהן: עבורנו זה עוד אישור לכך שהעולם כולו נגדנו, עבורם זו סכנה ברורה ומיידית שעוברת מהחצר האחורית שלהם לכיכר העיר, זאת שפעם הייתה מערבית ואירופית, מלאה במי שדיברו את שפת המקום, חגגו ביחד את אותם חגים והאמינו באותו האל... להומוגניות הזאת היה מחיר - מי כמו היהודים יודע, אבל שיטוט בחלקים של ערים שפעם חשבנו שאנו מכירים, מבהיר עד כמה שונה חלק מהמהגרים החדשים ממי שהיינו אנו פעם.
האם אפשר להעמיס את כל המטען הרגשי הזה על בחירה של שיר באירוויזיון? אפשר שזה קצת מוגזם. רוב הסיכויים שהצופים בבית שמעו שיר יפה ולא היססו להצביע בעדו. רק שעל הדרך הם חשפו שהם, לכל הפחות, לא אנטי-ישראלים.
תאמרו שזה רק אירוויזיון - וזה נכון, אבל יש לעיתים שדווקא אירוע תרבותי שולי לכאורה, מעיד על תופעות עמוקות הרבה יותר. וחוץ מזה, בואו נסכים: אחלה שיר.