מקהלת התבוסה: חמאס מבקש "תפעילו לחץ על הממשלה" - והתקשורת משדרת

הנראטיב הזה עבר השבוע כחוט השני בעיתונים, בתוכניות הרדיו ובשידורי הטלוויזיה: דונלד טראמפ דואג לאזרחים שלו ולכן עידן אלכסנדר, שיש לו דרכון אמריקאי, שוחרר מהשבי. ממשלת ישראל לא דואגת לאזרחים שלה ולכן 58 החטופים האחרים, שאין להם דרכון אמריקאי, נשארו בעזה. ב"כאן 11" הגדילו לעשות, כשבפתח המהדורה הציגו על המסך את תמונותיהם של 23 החטופים שמוחזקים כחיים, כשמעליהם מתנוססת כותרת אדומה גדולה "להם אין דרכון אמריקני".

ואת הקמפיין הפוליטי המכוער הזה, שמנסה לספר לנו שלאמריקאים אכפת מהחטופים שלנו יותר ממה שלממשלת ישראל אכפת מהם, צריך לפרק. ראשית, אולי יש מי ששכח, עידן אלכסנדר איננו החטוף הראשון שמשוחרר. עד כה הביאה ממשלת ישראל לשחרורם של כמעט 200 חטופים. רוב גדול של החטופים הללו ששוחררו, אינם אזרחים אמריקנים. הם אזרחים ישראלים. ובניגוד לדונלד טראמפ - שקיבל את עידן אלכסנדר בחינם, ואני מסופק מאוד אם היה משלם משהו לארגון הטרור החמאסי לו נדרש - על החטופים האחרים ממשלת ישראל נדרשה לשלם מחירים כבדים מאוד, ובחרה לשלם אותם. האם היה נכון לשלם מחירים כאלה? זה דיון אחר, עם דעות לכאן ולכאן, אבל אנחנו לא עוסקים כרגע בדעות אלא בעובדות.

כדי לשחרר את החטופים שלנו, ממשלת ישראל שיחררה המוני מחבלים ששחטו, פוצצו וירו למוות בכ- 650 ישראלים, גברים ונשים, תינוקות וקשישים. כדי לשחרר את החטופים שלנו, ממשלת ישראל שלחה חיילים רבים לסכן את חייהם, חלק מהם נפלו בקרב בדרך אל המטרה הקדושה הזו. כדי לשחרר את החטופים שלנו, ממשלת ישראל הייתה מוכנה לעצור את המלחמה, לסגת ממקומות שכבשנו בהרבה מאוד דם, ולאפשר לטרוריסטים לחזור אליהם כדי להתכונן לסיבוב הבא. אז מי שילם יותר על חטופים, האמריקנים או אנחנו? אתם מעלים בדמיונכם את טראמפ משחרר מאות טרוריסטים, שידיהם מגואלות בדמם של המוני אמריקנים, כמו שאנחנו עשינו? כמה אפשר עוד להזריק לנו כזבים, רק כדי למלא את הייעוד הפוליטי הקדוש המצווה להיאבק בממשלה הזו?

ואם אנחנו מדברים על האמריקאים, צריך להגיד עוד משהו בהקשר שלהם. האמריקנים הם אחת הסיבות המרכזיות שבגללה ארגון הטרור שמחזיק את החטופים שלנו, עדיין עומד על רגליו. האמריקנים, אותם אמריקנים שכולנו נדרשים עכשיו להודות להם ולהתפעל ממעשיהם, הם שהפעילו עלינו לחץ כבד וציוו עלינו להאכיל את חמאס, לאפשר לו לשרוד, ולגרום לו להבין ששום דבר לא דחוף. האמריקנים הם שהטילו אמברגו נשק שהקשה עלינו לפגוע בטרוריסטים חזק יותר ומוקדם יותר.

ובכלל, אם כל הסיפור מתחיל ונגמר בכך שהאמריקנים דואגים לחטופים שהם אזרחיהם יותר ממה שאנחנו דואגים לחטופים שהם אזרחינו, ובהוקוס פוקוס קטן הם הצליחו לעשות מה שאנחנו לא עשינו, איך זה שעידן אלכסנדר ישב במנהרות 584 יום? למה האמריקנים לא עשו את הקסם הזה מוקדם יותר?

אז אחרי שהצגנו את העובדות, אפשר לצרף להן גם הערכה מושכלת: אחרי שהדרג המדיני שלנו קיבל החלטה על כניסה מחודשת לרצועה בכוחות גדולים, ואחרי שצה"ל גייס כל כך הרבה חיילים לטובת המהלך הזה, חמאס החליט ששווה לו לזרוק לאמריקנים עצם, גם אם משמעותה שחרורו ללא תמורה של לוחם צה"ל, ולו כדי לעשות מאמץ להניע מהלך שיעצור את רוע הגזירה. במילים אחרות, אלה לא האמריקנים, שכאמור לא שילמו כלום, שהביאו לשחרור הזה, אלא היה זה שוב הלחץ של צבא ההגנה לישראל.

ובכלל, המאמץ הזה להפוך כל אירוע, אפילו שחרור משמח של לוחם גולני, לעניין חמוץ ומדכדך, הופך בלתי נסבל. מה אכפת לי שהשחרור הזה נעשה בעקבות שיח של האמריקאים עם חמאס? מה אכפת לי שהשחרור הזה התבצע "מעל ראשה של ממשלת ישראל"? יש לנו עשרות אנשים שנמצאים בשבי, נוכח הדרישות של חמאס - מאמצי השחרור שלהם נתקלים באתגרים לא פשוטים. ובהינתן המצב המורכב הזה, כל מי שיביא רעיון כיצד לשחרר ולו חטוף אחד, ללא תמורה, לא משנה מי הוא ואיזה אזרחות יש לו - תבוא עליו הברכה.

אם הרפובליקה הדומיניקנית תצליח להביא לשחרורו של חייל צה"ל מהשבי, בחינם, מעל ראשה של ממשלת ישראל, והיא תעשה את זה רק בגלל שהחייל הזה ריגש את הדומיניקנים כשביקר פעם בארצם, וכל זה יתרחש אגב ניצול העובדה שדובר חמאס הוא בן דוד שני של שר התיירות הדומיניקני, אני אמור להתבאס מזה? תגידו, השתגעתם?

הסיפור הזה לא הופיע בחלל ריק. מאולפני הטלוויזיה נשמעת כבר תקופה ארוכה שירת התבוסה, אגב ניסיון בלתי פוסק להוריד את המוראל ולזרוע בקרבנו תחושת דכדוך. זה מתחיל בהסברים שהמלחמה כושלת, שכלום לא מצליח, ושיכולנו לעשות דברים הרבה יותר מהר. זה ממשיך במאמצים עליונים לשכנע שרק מעטים יתייצבו, שהמוטיבציה בירידה, שאנחנו מדשדשים, שאנחנו שוקעים בבוץ העזתי, שאי אפשר לשלוח צווי 8 כשהחרדים לא מתייצבים, שאין טעם למלחמה הזו, שהכל פוליטי, שאנחנו נסכן את החטופים, ושאין סיבה להילחם עכשיו אם אפשר לעשות את זה בעוד שנה או שנתיים.

ב"כאן 11" ראיתי חישוב כלכלי שמסביר שהמלחמה עולה לנו הרבה כסף, ושאם רק היינו חוסכים את הכסף הזה היינו יכולים לעשות פה ארץ נהדרת, עם כיתות פחות צפופות, עם יותר מכשירי MRI ועם תקציב יותר גבוה לכבישים ולרכבות. ראיתי את החישובים הללו ונזכרתי באחים הבוגרים שלהם, שבדקו בעבר כמה עולות לנו ההתנחלויות, אבל לא תהו אף פעם ברצינות אם כדאי להגשים את תכנית ההתנתקות היקרה, ולא תהו אף פעם ברצינות כמה עלו לנו הסכמי אוסלו, וכמה עלה לנו הצורך לרדוף במשך שנים אחרי הטרוריסטים שהעלינו ארצה מתוניס, וכמה עלו לנו המלחמות שהביאה עלינו הנסיגה מלבנון, והכי חשוב - לא תהו ברצינות האם נוכח המחירים האלה כל זה היה כדאי.

אבל אתם יודעים מה הכי הצחיק אותי כשראיתי על מסך "כאן 11" את החישובים האלה, של "מה יכולנו לעשות בכסף הזה אם לא היינו נלחמים"? שאת אותם טקסטים בדיוק משמיעים מי שמבקשים לסגור את התאגיד. גם הם מסבירים, ממש באותן מילים, שעם 800 מיליון נוספים כל שנה יכולנו להשקיע יותר בכיתות לימוד, במכשירי MRI, בכבישים וברכבות. וכמי שתומך בשידור ציבורי, אני יכול לומר שאין לי מושג איך נראית מדינה שלא משקיעה בשידור כזה, אבל יש לי מושג איך נראית מדינה שלא משקיעה במלחמה בחמאס.

ואני מכיר היטב את מחיר המלחמה הזו, את סבבי המילואים הבלתי נגמרים, את האישה שנותרת בבית בסוף הריון כשבעלה מגויס, את הפעוטות שמדלגים אחת לתקופה אל הבית של סבא וסבתא כי אבא שלהם בחאן יונס, ואת צווי ה- 8 שנוחתים כמו מבול פעם ועוד פעם. אבל איזו ברירה יש לנו? הרי כבר ראינו מה קורה כשחיים לצד ארגון טרור עם מוטיבציה רצחנית, בלי רצון ונכונות לעשות מה שצריך כדי להשמיד אותו. בסופו של דבר, כל הקמפיין הזה להורדת הרוח, מטרתו לשכנע את כולנו להפסיק, להרים ידיים ולהיכנע. מה כבר יכול לקרות אם יהיה חמאס במרחק שלוש דקות ריצה מקיבוץ ניר עוז? העיקר שזה לא יעלה לנו כסף, העיקר שלא נעשה מילואים, העיקר שיהיה פה כבר שקט.

יש כאן מקהלה של קבוצה שהתעייפה מהדרך, והעיתונות הישראלית מנצחת על המקהלה הזו. די, היא משדרת, נמאס. אין עוד כוח להילחם על שלנו. אנחנו רוצים שקט ומספרים לעצמנו שאם רק ניתן לאויב את מה שהוא מבקש, הוא ייתן לנו את השקט הזה. וזה הרי בדיוק מה שסיפרנו לעצמנו ערב ה- 7 באוקטובר, כשחשבנו שאם רק נספק ליחיא סינוואר כלכלה טובה ומקומות עבודה, אנשיו ישכחו שאנחנו בני מוות. ומה אתם חושבים שיקרה אם ניסוג עכשיו? חמאס יבין שטעה? שלא זו הדרך? אנשיו ילכו לגדל את הנכדים בצל השקיעה בחוף של דיר אל בלח? יזנחו את רצונם להשמיד את המדינה היהודית? יש יותר 6 באוקטובר מזה?

האם אנחנו לא ראויים לדיון רציני יותר, מהאופן שבו מנהלת אותו העיתונות שלנו על השאלה עד כמה נחוץ וחשוב להכריע עד הסוף את מי שאחראי לטבח הגדול בתולדותינו? ובכלל, איך אפשר מצד אחד להתנגד להמשך המלחמה ולטעון שאין לה לגיטימציה, ומצד שני לצעוק מדוע לא יצאנו למלחמה כזו לפני ה- 7 באוקטובר, ואיך נתנו למפלצת הטרור הזו להתקיים בלי לצאת לקרב נגדה, בימים שבהם ברור לגמרי שלא הייתה שום לגיטימציה ליציאה למלחמה כזו?

ומתי ואיך, לעזאזל, הפך הצורך להכריע את חמאס לנושא במחלוקת? אני לא מדבר על גדעון לוי, שהסביר השבוע ב"הארץ" ש"השמדת חמאס היא מטרה נפשעת". אני מדבר על המיינסטרים הישראלי הציוני. זה שרוצה לנצח את האויב. זה שרוצה להעביר לעולם הערבי מסר שמי שעושה לנו מה שעשה חמאס, לא יינקה. זה שרוצה לאפשר לקיבוצי ומושבי העוטף לחזור לחיים שלווים, להצמיח תבואה, לגדל ילדים ולא לעסוק בספירה לאחור לקראת הסיבוב הבא.

הסרטון שפרסם חמאס בשבת האחרונה, שבו נראים החטופים יוסף חיים אוחנה ואלקנה בוחבוט, היה מהפך קרביים. מצד אחד - כל סרטון כזה הוא עוד אות חיים משמח. מצד שני - התנאים הקשים, המצב הנפשי הנורא והכאב הגדול של המצולמים, חובטים עמוק בנשמה. הבעתי בעבר את דעתי נגד פרסום הסרטונים הללו. גם משום שמדובר במניפולציה מרושעת שאין לי רצון לשתף איתה פעולה. גם משום שאת הטקסטים שמשמיעים החטופים, מנסח בקפידה ארגון הטרור האכזרי שפלש ליישובינו, ושחט בנו, ואנס בנו, ורצח בנו, וחטף את אנשינו. חמאס לא מפרסם את הסרטונים הללו כדי לשמח אותנו ולהעביר לנו דרישת שלום מהחטופים שלנו. הוא מפרסם אותם כדי להפעיל עלינו טרור פסיכולוגי. ומה אנחנו עושים בתגובה? משתפים פעולה עם הטרור הזה.

בסרטון האחרון, שפורסם בשבת שעברה, נשמע יוסף חיים אוחנה כשהוא מדבר אל "אחינו הטייסים". "אני מאד גאה באלה מכם שהחליטו להפסיק לעלות ולסכן את חיינו, וחתמו על מה שחתמו. אבל אלו שעדיין מסוגלים לעלות ולהפציץ כאן אותנו, האסירים האזרחים, מה אתם מספרים למשפחות שלכם? מה אתם מספרים למשפחות שלנו? מה?". לא צריך להיות גאון גדול כדי להבין שהאויב שלנו מוטרד מאוד מהאפשרות שטייסי חיל האוויר ימשיכו להפציץ אותו. הוא לא דואג לשלומם של יוסף חיים אוחנה ושל אלקנה בוחבוט. הוא דואג לשלום רוצחיו. ובהינתן זה, כלי תקשורת ישראלי שמפרסם את הדברים, משתף פעולה עם האויב. אין שום דרך אחרת להציג את הדברים.

רוצים להראות כמה שניות כדי שנוכל כולנו לנשום לרווחה שהאיש שלנו חי? מקובל. אבל לראות איך כמעט כל כלי התקשורת - ערוץ 12 וערוץ 13, וואלה, מאקו ו- YNET, מעריב ו- I24, משרתים את תעמולת האויב במלואה, ומשדרים שלוש דקות ו- 19 שניות מזוקקות של מסרי חמאס - זה אירוע בלתי נתפס. כוכבית על מילה טובה של אחריות מגיעה, בהקשר הזה, לתאגיד השידור הציבורי (גילוי נאות וכו') שאחרי זמן קצר שהסרטון המלא היה באוויר, החליט לערוך אותו ולהותיר ממנו 26 שניות בלבד. המסר ברור: אות חיים חשוב - ראוי לפרסם. פניה רגשית של ארגון טרור שמבקש, באמצעים מניפולטיביים, לשכנע את טייסי חיל האוויר לא להילחם בו - לא.

הזכרתי את הנושא הזה כאן יותר מפעם אחת אבל משום מה הוא לא מקבל מספיק מקום בשיח הציבורי. חמאס, בכלל בלי לנסות להסתיר את זה, מפעיל אותנו כמו בובות על חוט. קחו רק את העובדה הפשוטה שלפיה כמעט את כל סרטוני החטופים שלהם, מפרסמים הרוצחים הללו בסופי שבוע, בדרך כלל בשבת אחר הצהריים. למה זה קורה? לא בגלל שאלה השעות שבהן פנויה מחלקת הדיגיטל שלהם, אלא בגלל שאלה השעות שלפני ההפגנות הקבועות של מוצאי השבת, ולחמאס יש עניין לתדלק אותן באנרגיות.

אין לי טענה, חלילה, שהמפגינים מעוניינים לקדם את האינטרסים של חמאס, אבל ברור לגמרי שחמאס משוכנע שזה מה שהם עושים. ולכן, את הסרטון של יוסף חיים אוחנה ושל אלקנה בוחבוט הוא פרסם בשבת האחרונה, וגם את הסרטון הקודם של אלקנה בוחבוט הוא פרסם בשבת, וכך גם את הסרטון של מקסים הרקין, ואת הסרטון הקודם של הרקין ושל בר קופרשטיין, ואת הסרטון של עידן אלכסנדר, ואת הסרטון של מתן צנגאוקר, ובעבר היותר רחוק את הסרטון של לירי אלבג, ובין לבין, ביום שישי אחר הצהריים פורסם הסרטון של מתן אנגרסט.

ומכיוון שכפי שלמדנו, ארגון הטרור הזה איננו טיפש, אזי ברור שהוא משוכנע שההפגנות נגד הממשלה בעניין החטופים עוזרות לו, ושהלחץ על הממשלה להיכנע ולתת לו את מבוקשו, משרת אותו. האם זה צריך לגרום למישהו שמעוניין להפגין, שלא לעשות את זה? אני לא נכנס לזה. אנחנו חיים במדינה חופשית, ושכל אחד יעשה מה שנראה לו נכון לעשות. אני רק חושב שראוי לדבר על הסוגייה הזו.

חמאס, במעשיו ובסרטונים שלו, צועק בקול: "אני רוצה שתמשיכו להפעיל לחץ על הממשלה שלכם, כי זה טוב לי. אני רוצה שתמשיכו לפרסם את סרטוני התעמולה שאני מפיץ, כי זה מסייע לי", ומהמציאות הזו לא כדאי להתעלם. שהרי בפועל, מה ההבדל - במעשה, לא בכוונות - בין הקמפיין שמבקש מאיתנו חמאס לנהל, לבין הקמפיין שאנחנו בעיתונות מנהלים? הוא מבקש שנשדר את הסרטונים? אנחנו משדרים. הוא מבקש דרך הסרטונים לעודד את ההפגנות? אנחנו מעודדים. הוא מבקש לשכנע אותנו לוותר על הרחבת המערכה נגדו? גם אנחנו מנסים לשכנע בזה. הוא מבקש להסביר שחייבים לשלם לו כל מחיר שידרוש? זה בדיוק מה שמבקשים כלי התקשורת שלנו. שוב, נדגיש את הברור, חמאס הוא אויב והתקשורת שלנו לא, אבל העובדה שהקמפיין שלו והקמפיין שלנו חופפים זה לזה, לא אמורה לגרום לפחות למעט אי נוחות?

אינספור טענות נשמעות על כך שהמלחמה לא נוהלה טוב ואולי עדיין לא מנוהלת טוב, ושאם הייתה מנוהלת אחרת אולי היינו כבר אחריה. האם זה נכון? לא יודע. ברור לגמרי שהזהירות המרובה שבה פעלנו באזורים גדולים ברצועה כדי לא לפגוע בחיי החטופים, פגעה ביכולת שלנו להפעיל שם אש בעוצמה שהיינו רוצים להפעיל, אבל במציאות המורכבת שאיתה אנחנו מתמודדים זו כנראה הייתה ההחלטה הנכונה.

ועל הרקע הזה, ברור שאי אפשר להזהיר כל הזמן שהחטופים עלולים להיפגע, ואז לשאול למה המלחמה נמשכת כל כך הרבה זמן. עוד ברור שאי אפשר לתקוף את נתניהו בטענה שלא עשה דבר כדי להכריע את ארגון הטרור טרם ה- 7 באוקטובר, וממש במקביל לדרוש ממנו להפסיק את המלחמה ולסגת לאחור, עכשיו, כשחמאס עומד על רגליו. תחליטו, או שאת ארגון הטרור הזה צריך להשמיד או שלא. אי אפשר גם וגם.

אני חוזר לטענה שלפיה המלחמה לא נוהלה טוב עד כה. נניח, רק לצורך הדיון, שמדובר בטענה נכונה. נתעלם מהעיכובים שנגרמו כתוצאה מלחצים אמריקאים ומהאופן שבו ג'ו ביידן הכריח אותנו להאכיל את חמאס במקביל למלחמה שלו בנו, ולטובת הדיון נצא מנקודת הנחה שהממשלה ניהלה עד היום את המלחמה באופן קטסטרופלי. איך ההנחה הזו מביאה אותנו למסקנה שצריך להפסיק? איך היא משכנעת מישהו שהשבועה שנשבענו למחוק את חמאס, אחרי שראינו את התמונות המזוויעות מיישובי העוטף, אינה רלוונטית עוד?

תארו לעצמכם מרדף משטרתי אחרי חוליית רוצחים של ארגון פשיעה גדול, שזה עתה ביצעה רצח משולש, והמרדף הזה מתנהל באופן צולע. ניידת אחת נכנסת לכביש הלא נכון, ניידת שניה מתהפכת באמצע הנסיעה, ניידת שלישית מתבלבלת ושוטריה יורים בטעות לכיוון ההפוך. מישהו ימליץ למשטרה, בנסיבות כאלה, להפסיק את המרדף, רק בגלל שהכל התחיל עקום, ושיברחו הרוצחים לאן שיברחו? הרי יש לנו חולייה חמושה שמסתובבת חופשי. חולייה מסוכנת. חולייה שעלולה לרצוח חפים מפשע. אז לשחרר אותה לנפשה כי המרדף בשלב הראשון שלו לא נוהל טוב?

תכתבו מאמרים נגד מי שניהל את המלחמה עד כה, תדרשו להחליף אותו בבחירות הבאות, תתראיינו נגדו ברדיו. אבל איך המסקנה של מישהו ממלחמה שלטענתו לא מתנהלת טוב, היא שכדאי להניח לארגון הטרור הזה לנפשו?

וזאת יש לזכור: בצד השני של הקמפיין התקשורתי הזה נמצאים חיילים שנקראו לדגל והתייצבו. ואני לא מקנא בהם ובמה שעובר עליהם, כשמצד אחד הם מקבלים פקודה להסתער על האויב, והם יודעים היטב למה צריך לעשות את זה, ומה עשה לנו האויב הזה, ומה צריך לעשות כדי לסכל את כוונותיו, ומן הצד השני יושבת להם על האוזן העיתונות הישראלית, שמורידה להם את המוראל, שמנסה לשכנע אותם שמה שהם עושים מיותר, פוליטי, יקר וחסר סיכוי, ושאם הם ייפלו בקרב זה יהיה מוות מיותר?

ראיתי איזו התנפלות הייתה בשבוע שעבר על עמית סגל, כשדיווח על 102 אחוזי התייצבות למילואים. שורת כתבים העבירו לנו שיעור בחמש יחידות מתמטיקה כדי להסביר שהספירה לא נכונה, שהחישוב מוטעה, ושהמתודולוגיה מבלבלת. ואני, שלא יודע מה נכון ומה לא, ורק יודע שהחבר'ה שלי מספרים לי על אחוזי התייצבות נאים אצלם ביחידה, מנסה להבין מאיפה באה המוטיבציה לוויכוח הזה. על איזה צורך זה עונה?

כי כשאני רואה ישראלים טובים מתייצבים בהמוניהם למילואים, בהם חבורה של בני המשפחה הקרובה שלי, אני מתמלא גאווה. ואני תוהה מה הסיפור של אלה שזה מפריע להם עד כדי כך שהאינסטינקט הראשוני שלהם שולח אותם למצוא ק"ן טעמים שילמדו שהמספר לא נכון, שהמוטיבציה לא כזו גבוהה, שמילואימניקים כבר לא באמת באים. מה הסיפור שלכם? את מה אתם מנסים לקדם כשאנחנו במלחמה מול האויב צמא הדם הזה?

אבל יש גם מציאות אחרת. מציאות שמעבר לגלי האתר ולאולפנים. השבוע שיגרו 6 אלמנות צה"ל, שאיבדו את בעליהן במלחמה הזו, מכתב חיזוק מרגש ללוחמי הגדוד של בני הזוג שלהם, שגויסו בימים האחרונים שוב למילואים. "חיילי ומשפחות גדוד 8207 היקרים", כתבו להם, "בימים אלה, שחזרתם שוב ללחימה, ליבנו איתכם, אנחנו מלוות אתכם בגאווה ובהתרגשות. אתם, לוחמים אמיצים שאיבדתם שבעה מטובי חבריכם, שלמרות הכאב והחוסר ממשיכים לעמוד איתנים ולא מתייאשים מהלחימה על הארץ היקרה שלנו, לא נותנים לרגשות לבלבל את הדרך, וממשיכים בשליחות ובאמונה.

אנחנו רוצות לחזק אתכם ולהגיד 'אנחנו גאות בכם, מאמינות בכם וסומכות עליכם. אנחנו בטוחות שהבעלים שלנו, שנפלו בקרב, צופים בכם מלמעלה, ורואים את הדרך שעשיתם מאז, שומרים עליכם ושמחים בכם, על הרוח, על הרעות, על ההתמדה ועל האחדות". על החתום: "טל אביטבול אשתו של אליאב הי"ד, רעות שבתאי אשתו של גיא הי"ד, שיר אלמליח אשתו של גלעד הי"ד, רחל גולדברג אשתו של הרב אבי הי"ד, סמדי מויאל אשתו של שאול הי"ד, שירי טל חברתו של עמית חיות הי"ד". נשים גדולות. רוח גדולה.