נשיא המדינה יצחק הרצוג ונשיא גרמניה פרנק-ואלטר שטיינמאייר ביקרו השבוע זה אצל זה, לציון 60 שנה לכינון יחסים דיפלומטיים בין שתי המדינות. הצטרפתי לאירועים החגיגיים. במו עיני ראיתי את האמפתיה ההדדית האותנטית שהפגינו, אבל ברחובות ברלין, שמהשבוע היא עיר תאומה לתל אביב - ניכרת תחושת עוינות. גילוי נאות - אני מאד אוהב לבקר בגרמניה ובברלין ועושה זאת באופן קבוע כמעט. אבל בשנים האחרונות עדיף לא להזדהות שם כישראלים או כיהודים, והמצב רק מחמיר. גם ליהודים שמתגוררים במדינה ובעיר.
סקר של קרן ברטלסמן שפורסם השבוע, מאושש את התחושה הסובייקטיבית האישית, שכלל אין הדדיות. בעוד כמעט שני שלישים מהישראלים מחזיקים בדעה חיובית על גרמניה - רק כשליש מהגרמנים (36%) רואה את ישראל באור חיובי. "המהגרים" הולכים ורבים, והם מובילים את הנרטיב האנטי-יהודי/ישראלי החדש, המעיב על היחסים המופלאים שנבנו בשמונים השנים שחלפו מאז ניצחון בעלות הברית על גרמניה הנאצית.
ביקורו של הנשיא הגרמני בישראל נפתח בספריה הלאומית בירושלים במיצג ההנצחה לקורבנות מתקפת הטרור של 7 באוקטובר - קיר זיכרון עוצמתי המציג את תמונותיהם ושמותיהם של הנרצחים ושל חללי צה"ל. לנשיא המדינה הרצוג הוצג מכתבה של אסתר גולדברג-הרצוג (אחותו של סבו), מיום ה-12 באוקטובר 1942, ובו היא מפצירה ברב של פריז הכבושה לסייע לה לשחרר את בתה שהוחזקה על ידי הנאצים. לנשיא גרמניה הוצג "מחזור וורמוס", שהוא אחד ממחזורי התפילה האשכנזים הראשונים בעולם, אשר הוסתר במהלך השואה. גם בביקורו של הרצוג בברלין, שיצא כך שהתרחש ביום שחרורו של עידן אלכסנדר, היו שלובים אזכורי הטבח, המלחמה והחטופים שבהווה עם זכרון העבר - המלחמה שסיומה לפני 80 שנה צוין בשבוע שעבר - והשואה. קשה שלא למתוח קווים בין האירועים הטראומטיים שעברו ושעדיין עוברים על העם היהודי.
כמו בישראל, גם בגרמניה מעמדו של הנשיא הוא בעל ערך טקסי וייצוגי בעיקר, אבל כפי שאמר לי בטיסה לברלין שגריר גרמניה בישראל, שטפן זייברט, גם לטקסיות, ייצוגיות וסמליות יש ערך. בנוסף, בפן האישי, כפי שהיה בולט במהלך הביקורים, לשטיינמאייר והרצוג יש מערכת יחסים ארוכת שנים של ידידות והערכה הדדית. זה שנים שהשניים מקיימים שיחת היוועצות שבועית בענייני דיומא ונועצים זה בזה. היחסים הדיפלומטים בין גרמניה לישראל, וגם בכלל בין גרמניה לישראל, הם טובים מאוד, ובראייה היסטורית מדובר במעין פלא: גרמניה שאחראית לשואת העם היהודי היא שרואה עצמה כאחראית לביטחונה של מדינת ישראל, ותומכת בה. ניתן לומר שגרמניה, המדינה החזקה והמשפיעה באירופה המערבית ואחת החזקות בעולם, היא נכון לעת הזו אחת הידידות הגדולות בעולם של ישראל ובמאופיין מארצות הברית, אף לא בשמץ בשל אינטרסים פנימיים או חיצוניים, אלא על רקע אידיאולוגיה ומחויבות מוסרית של ממש.
אבל, שאיש לא יתבלבל. בניגוד מוחלט לידידות העמוקה המופגנת במחוות ותחושת האחריות המוצהרת בנאומים בארמון הנשיאות, הרי שכדי לקיים את ביקורו של הרצוג בברלין, נאלצו הרשויות לגייס מאות שוטרים חמושים, חלקם במדים טקטיים, קסדות ונשקים ארוכים, לצד אנשי בטחון והשירותים החשאיים. כל הרחובות סביב מלונו נחסמו בגדרות, במחסומים איפשרו מעבר רק דרך אוהלי בידוק ייעודיים וחיפוש בתיקים ועל הגוף, תצפיות וצלפים הוצבו על הגגות, שריוניות חנו בצמתים ומסוק ריחף באוויר. בלובי המלון ששותק לשלושה ימים מפעילות רגילה - היו יותר סמויים מאורחים. טיסת "כנף ציון" של הרצוג הונחתה בלילה רחוק מהעין, בשדה התעופה הצבאי שונברג. יומיים אח"כ עזב עם פמלייתו לאותו שדה התעופה כשהעיר עוד נמה את שנתה. מפגש מאורגן לפרטיו של בני נוער ישראלים-גרמנים, שהוצג כרגע המרגש ביותר של הביקור, נאלץ להתקיים תחת מעגלי אבטחה כבדה, עם סינון קפדני של מוזמנים בלבד, ובלוקיישן שלא פורסם. מעין מעבדה אי-שם בחלל.
כל זאת מכיוון שלמרות הכול, העוינות לישראל, ישראלים ויהודים בגרמניה בכלל, וברחובות הבירה ברלין בפרט, נמצאת בשיא כל הזמנים מאז השואה. הכול, מחשש לאספסוף בחוץ שעלול לפרוץ את מעגלי האבטחה ולהתנקש בסמל המובהק של מדינת ישראל - נשיא המדינה. אני מזכיר לעצמי שכל האבטחה הזו נדרשת כדי שנשיא מדינת היהודים יוכל להיפגש עם נשיא גרמניה. איפה הלקח שנלמד, אם ישראלי אינו יכול להסתובב חופשי בברלין ולדבר עברית, ממש כמו שגרמני יכול להסתובב חופשי בתל אביב?
אלא שהמציאות בגרמניה, לא רק לתיירים ישראלים אלא גם לאזרחי גרמניה היהודים היא כזו שאין גן ילדים יהודי או בית ספר שיכולים להתנהל ללא אבטחה חמושה, הדוקה וקפדנית. כך גם כל מוסד יהודי כזה או אחר. התחושה הסובייקטיבית היא הקובעת. יהודים וישראלים שינו את התנהלותם. אנוסי ברלין מודל 2025. יהודי תהיה בבית, ברחוב היה ברלינאי.
אני זוכר את הביקור הראשון והמטלטל שלי בגרמניה, בשנות השמונים. את התחושות לצליל השפה. לשילוט. למחשבה מה היה כאן פעם. מי היה ומה עשה הסבא של זה שאני מדבר איתו. עם השנים נירמלתי. אפילו התאהבתי בסדר, בניקיון, בדיוק, בחריצות. כמה שנים אף עבדתי עבור חברה גרמנית. בניתי קשרים מקצועיים וחברויות אישיות.
פעם הייתי פותח בשיחה עם כל נהג מונית בברלין. היום אני דוחק את עצמי לפינה במושב האחורי, בוחן את ההתקדמות על מפה בנייד, מביט לאינסוף דרך חלון צד ומקווה שהם לא יפתחו בשיחה עמי. ב"אובר" (UBER) גם אני שיניתי כבר את שמי למשהו ישראלי פחות ובכל זאת, מוחמד הנהג סקרן. כשאני עונה לו בזהותי האמריקאית, הוא משמיע קללה כלפי הנשיא האמריקאי שתומך בישראל. גם זה מכווץ לי את הבטן. כשפעם אחר פעם הוא נאלץ לאלתר מעקפים לחסימות, הוא יודע להפנות קללות על רקע ביקור הנשיא הישראלי. אני שותק.
במו עיניי ראיתי עיתונאית יהודייה צעירה שיצאה לרכבת התחתית לארוחת צהריים מחוץ לפרימטר המגודר, לא לפני שהסירה את תליון מגן הדוד שלה, את הסיכה עם דגלי גרמניה-ישראל ואת סיכת החטופים. המציאות בברלין היא שיהודים עם כיפה מסתכנים באלימות כנגדם, בפרובוקציות ולכל הפחות במבטים ננעצים. אבל כאפיה על הראש או סביב הצוואר הם בסדר גמור, כמעט תעודת ביטוח.
סיכת דגלי שתי המדינות היא בסדר, אם לצד הדגל הגרמני יש דגל פלסטין. חס וחלילה לא דגל ישראל - סכנה. כיתוב הקורא לשחרור פלסטין הוא בסדר גמור בברלין - אבל לא קריאה לשחרור החטופים - באופן פרדוקסלי ממש, לאור מה שהתברר בביקור השבוע - תשעה מבין 58 החטופים וכרבע מ-21 החטופים החיים, הם אזרחי גרמניה.
עזבו לרגע את תליון מגן הדוד, הסיכה עם דגל ישראל או סמל הכמיהה לשחרור החטופים. אני שואל את עצמי מה היה קורה אם במקום תליון מגן דוד היתה אותה צעירה עולה לרכבת התחתית של ברלין עם טלאי צהוב על הבגד. כן, כזה של אז, עם או בלי חליפה מפוספסת של אסיר. זה יכול להיות ניסוי חברתי מעניין. האם הייתה מותקפת, או שדווקא הטלאי היה מגן עליה? האם היו עושים בה לינץ'? ואם היו מנסים, האם מישהו היה נחלץ לעזרתה של שארית הפליטה הנרדפת, או דווקא מצטרף לחיסולה או מפנה מבט דרך החלון ומתעלם?
מי שאתה כבר פוגש בתוך בועה מאובטחת כזו הם עובדי מלון ומאבטחים. כולם משתדלים לא ליצור קשר עין. כולם מנסים לא להיגרר לשיחת חולין. לא להגיד משהו שעלול להתפרש לא נכון. כולם יותר דיפלומטים מהדיפלומטים. קל לפרש את הכתף הקרה כאנטישמיות אז אני נזהר ובכל זאת, כך אני מרגיש כשבדרך בחזרה למלון שלי אני נדרש על ידי שוטר שבדק אותי ואת כל התעודות, התגים והסיכות המזהים אותי כחבר משלחת, להקיף את הבלוק במקום לצעוד 150 מטר לכניסת המלון. זה מרגיש לי כמו הצקה מכוונת. אני מנסה להסביר לו שאני מתאכסן פה ממש ממול, אני מתעקש. השוטר בשלו. שאקיף. הוא הרי ראה את התג עם השם והייחוס למשלחת הישראלית, ואני מתחיל לדאוג שזה מופע אנטישמיות. בקטנה. טוב לכתבה, רע לנשמה. אבל אז הקצין שלו שצפה על הכל מתקרב, מדבר איתו קצרות, עושה תנועות של ביטול ומצביע לכיוון המלון שלי תוך שהוא מצמיד לי שוטר חביב שילווה אותי. נראה לי שגם הוא שם לב שמשהו היה לא תקין. זהו, יש כמובן גרמנים חביבים. הרבה. כמו הקצין הזה שעשה שירות טוב לגרמניה האחרת.
הרב יהודה טייכטל, הרב הראשי של ברלין שגדל בברוקלין והעומד בראש המרכז החינוכי של חב"ד בברלין, הלין פעם מול דיווחים ולפיהם נציג ממשלת גרמניה למלחמה באנטישמיות, ד"ר פליקס קליין, ממליץ ליהודים ללכת בלי כיפה. ההצעה של קליין ספגה אש בעולם היהודי ברחבי העולם, כולל מהרב הראשי לישראל, והרב טייכטל שהדגיש כי כל אמצעי הביטחון צריכים להילקח בחשבון, במקביל טען בתוקף כי "הסתרת הזהות היהודית מעולם לא הייתה הפיתרון" וכי "אנחנו תמיד צריכים להיות מודעים לזהות שלנו. בלי עבר אין עתיד".
הרב טייכטל היה ונותר איש אמיץ. השבוע, הוא שר "אל מלא רחמים" במעמד נשיאי שתי המדינות, ברציף 17 של תחנת הרכבת גרונוולד בברלין, משם נשלחו 55 אלף יהודים למחנות המוות. אמרו לי שאולי אני סיכנתי את חיי כשעמדתי שם לצידו ואח"כ שוחחתי איתו. אומרים שהיום הוא אחד האנשים המאוימים ביותר בגרמניה ואחד המאובטחים ביותר. באירוע שהתפרסם בהרחבה בתקשורת, דווח שאחרי שחזר פעם עם בנו מבית הכנסת והותקף על ידי ערבים שגם ירקו עליו, הנשיא שטיינמאייר הגיע אליו אז לביקור בית להצהיר שאין בגרמניה מקום לאנטישמיות. שלושה חדשים אחר כך החליטה משטרת גרמניה לסגור את התיק מחוסר ראיות. זה היה ב-2019. אנגלה מרקל הודתה, "יש לנו תופעות חדשות, כמו הפליטים או אנשים ממוצא ערבי, שמביאים עמם צורה שונה של אנטישמיות לגרמניה".
מאז, האנטישמיות החדשה-ישנה רק הרימה ראש עוד. מאז הטבח ב-7 באוקטובר, שינתה האנטישמיות צורה והתפרצה ברמות מעוררות דאגה - היא מגיעה בצורות שונות ומחופשת ל"אנטי-ציוניות". התירוץ החדש הוא עזה. שחרור פלסטין הוא הכסות. זו אותה גברת בשינוי אדרת. אם הרב טייכטל מברוקלין, שליח חסידות שהמטה שלה בניו יורק הוא המאויים, אז מדובר באנטישמיות פר אקסלנס - בתירוץ של טענות כנגד צה"ל או מדיניות ממשלת ישראל.
את המגמה מכיר נשיא גרמניה היטב. אך בשבוע שעבר הוא קיבל עדכון לנתונים כאורח כבוד של ועידת J7 בברלין, של שבע הקהילות היהודיות הגדולות בעולם. בין הנתונים שדווחו: למעלה מ-38 אירועים אנטישמיים אירעו ב-2024 לכל 1,000 יהודים בגרמניה. ד"ר יוזף שוסטר, נשיא המועצה המרכזית של יהודי גרמניה, אמר כי "ה-7 באוקטובר 2023 האיץ באופן משמעותי תהליך שכבר הטיל צל מאיים. יהודים בגרמניה נמצאים תחת איום. חזית אחת נוצרה - והיא חוצה ימין ושמאל, מהאיסלמיסטים ועד לב החברה בגרמניה". הוא הזהיר כי "קואליציה זו מערערת את הלגיטימיות ואת החיים היהודיים בגרמניה כיום ואת תרבות הזיכרון הגרמנית".
קשה לי לכעוס על הגרמנים בעניין הזה. אני לא מזהה אצלם שמחה לאיד לאנטישמיות החדשה כלפינו מכיוון המהגרים המוסלמים. הם בעצמם היו רוצים להעיף אותם בחזרה כל אחד למולדת ממנה בה. בהתחשב בכך שזה לא יקרה, אומרים שהכל מתחיל ונגמר בחינוך אבל גם שם יש בעיה לא פשוטה.
מורה אחת שהכרתי בברלין סיפרה שאצלה התלמידים בכיתה כבר לא רוצים ללמוד על השואה. "לא מעניין אותנו", הם אומרים לה ויוצאים מהכיתה. הם ילדי מהגרים מוסלמים וגם עם ההורים שהגיעו מסוריה, טורקיה או עיראק אין מה לדבר. הם אומרים לה "באנו לכאן לפני שנתיים שלוש - זה לא שייך לנו". הדינמיקה הזו היא כדור שלג שלא ייעצר עד שלא יעצרו אותו, והטיפול בה אינטגרלי לבחינת האחריות הכוללת שנטלה גרמניה לביטחונם של היהודים ששרדו את השואה שהמיטה עליהם.