חברותיה של צאלה, שנרצחה בפיגוע ליד פדואל, סופדות לה: "צאלה הייתה אדם שכולו לב מההתחלה ועד הסוף", סיפרה היום (חמישי) חברתה יעל שניר. "כולה הייתה לטובת המטופלים שלה. הייתה פסיכותרפיסטית מדהימה ברמות שאין אפילו דרך לתאר. התעסקה במקרים הכי קשים, הכי מורכבים של טראומות - ונתנה את עצמה ואת הלב שלה לכל אחד", אמרה בריאיון ל-103FM.
"אני באופן אישי זכיתי להכיר אותה דרך קבוצות של מטפלים - אני בעצמי מטפלת - ונוצר בינינו קשר נפשי. את הדברים הכי שלנו נתנו אחת לשנייה. היא עברה לגור בשומרון ממש בקיץ שלפני תחילת המלחמה", סיפרה.
צאלה נרצחה בדרכה לחדר הלידה. "זה היה היריון רביעי שקצת אתגר אותה. היא הפסיקה לעבוד באמצע ההיריון והייתה לה שמירת היריון. ולמרות הקושי - היא הייתה כל כך מאושרת מההיריון הזה. אתמול דיברנו בבוקר על ההכנות לברית, על איזה כיף יהיה, מה היא רוצה שיהיה אחרי, ורק שיהיה ברור שאני מגיעה - למרות שזה יהיה לי רחוק. היינו כל כך בזה אתמול. אתמול ב־11 בבוקר זו הייתה השיחה שלנו - על ההתרגשות מהלידה", העידה שניר.
חברתה הקרובה של צאלה: "אנחנו במטווח ברווזים"
תלמה כהן, שכנתה וחברתה הקרובה של גז, שוחחה עם וואלה וסיפרה כי "הכתובת מרוחה בדם - ומערכת הביטחון חייבת להתעורר".
"זה היריון שלא הגיע בקלות", מספרת תלמה. "הבן הקטן שלה בן שש, הם חיכו להיריון הזה שנים. היא התאשפזה שוב ושוב, סבלה מכאבים, לא יכלה לזוז כמעט מהשבוע ה-18. כל תזוזה כאבה לה - והיא הייתה אחת שלא מפסיקה לזוז, פעלתנית, לוקחת הכול על עצמה. בשבוע 20 חשבה שהיא מאבדת את ההיריון, והמשיכה להילחם. היא פשוט החזיקה אותו בגוף שלה, יום ועוד יום, רק כדי שייצא בריא".
כהן מתארת גם את הכוחות הנפשיים של חברתה: "היא פסיכולוגית. היא אמרה לי - 'יש אנשים שצריכים אותי, אז אני ממשיכה'. למרות הכאבים, למרות הכול. היא באמת האמינה שזה עלול להיגמר בכל רגע - אבל המשיכה באמונה. לא האמינה שתגיע ליום הלידה. זה היה מאבק חיים".
על המציאות הביטחונית בסביבת מגוריהן היא מדברת בזעם. "אנחנו במטווח ברווזים. כל יום יש פה משהו - אבנים, בקבוקי תבערה, ירי. אתמול סינוורו אותם עם לייזר מרכב חולף וריססו את האוטו. לפני זה פגעו ברכב אחר - לא דווח, כי לא היה פצוע. ועכשיו - זה נגמר באסון".
לדבריה, הבעיה היא לא רק בפיגוע הבודד. "הם נוסעים איתנו באותם כבישים, חוצים קווים, מתנהגים כאילו זה שלהם. אין אכיפה, אין הרתעה. את לא מרגישה שאת חיה במדינת ישראל. אנחנו אזרחים סוג ד'. המדינה מתעלמת. זה לא רק למצוא את המחבל של צאלה - צריך להבין שאין חפים מפשע. הם לא רוצים שלום. הם רוצים אותנו מתים".
כשנשאלה מתי דיברה עם צאלה בפעם האחרונה, השיבה שניר: "ב־20:50 קיבלתי ממנה את ההודעה האחרונה. התכתבנו במשך אחר הצהריים על אם לפנות לזירוז או לחכות שזה יגיע טבעי, ואמרתי לה: 'תרפי, תני לזה שזה ייקח זמן'".
מיטל בן יוסף, יו"ר ועד היישוב ברוכין, שהכירה היטב את צאלה גז, סיפרה עליה: "צאלה היתה אישה
שהמהות שלה זה להיות אמא. היא היתה מטפלת רגשית ועזרה פה המון בישוב. בתחילת המלחמה גוייסו שמונים אחוז מהגברים למילואים והנשים והילדים היו במצב קשה. צאלה עברה מבית לבית, סייעה, ייעצה, הדריכה והיתה זמינה כל הזמן לכל מי שנזקק לה. היא התנדבה בצוות צחי של הישוב ובמהלך כל השנה האחרונה היא המשיכה ועזרה לכל מי שהיה זקוק לסיוע והדרכה".
ראש המועצה האזורית שומרון יוסי דגן, ספד: "אישה מסורה, אהובה וחייכנית, שביקשה רק לחיות חיים שקטים - ונרצחה בדרכה להביא חיים. דם יהודי לא יכול להישפך כמים. זו זירת פיגועים חוזרת, והתגובה של מדינת ישראל לא יכולה להסתכם בהודעה לתקשורת. אני דורש ממערכת הביטחון לפעול במרחב הזה כפי שפועלים בעזה - לשטח את קיני הטרור. ההתיישבות בשומרון לא תישבר. נמשיך לבנות, נמשיך להיאחז באדמתנו - וניישב את השומרון, אנחנו ננצח את הטרור".
יו"ר ש"ס הרב אריה דרעי: "הלב נקרע מהרצח המזעזע של צאלה גז, תושבת ברוכין, שהייתה בדרכה לחדר לידה ונרצחה באכזריות בלתי נתפסת בידי מחבלים שפלים. הטרור הרצחני הזה מחייב תגובה נחרצת - דין כפרי המחבלים בשומרון כדין כפרי הטרור בעזה. אני שולח תנחומים כנים למשפחתה, ומתפלל לרפואה שלמה לבעלה הפצוע ולבנם הרך. עם ישראל כולו מחבק את מתיישבי השומרון ברגע הקשה הזה".