הלוויתו העצובה של רסר איגור פיבנר נערכה הערב (רביעי) באשקלון. פיבנר סיפר את סיפור גבורתו מספר פעמים בשנה וחצי האחרונות. בכל פעם שנשאל, הוא דיבר על מה שראה וחווה בשבעה באוקטובר. אך נדמה ששמר הרבה דברים בבטן, עד שליבו לא עמד בסוף בנטל ובעומס הרגשי. איגור שם קץ לחייו והשאיר אחריו משפחה וחברים המומים.
איגור נשוי לחן, אב לשלוש בנות קטנות והם מתגוררים במושב יתד. בבוקר השבעה באוקטובר פיבנר היה במשמרת כאשר אשתו התקשרה אליו וסיפרה לו שיש מתקפת טילים ושמועות על חדירת מחבלים לעוטף. איגור ביקש ממפקדו לנסוע בחזרה למושב כדי להגן על משפחתו, לקח איתו נשק ארוך ויצא לכיוון הקרבות.
כשעבר את צומת אורים, אירעה ההתקלות הראשונה שלו עם מחבלים. איגור זיהה רכב ישראלי ובתוכו שני חיילים הרוגים. הוא פרק ממכוניתו, תפס מחסה וביצע ירי לעבר שני מחבלים. לאחר שחיסל אותם, עלה על רכבו והמשיך בנסיעה, אך הפעם זיהה טנדר לבן. "עצרתי את האוטו בצד, הלכתי לשדה וזיהיתי שעל הטנדר יש מחבלים כולם עם הגב עלי ויורים לעבר צומת מעון. נתתי בהם אש ואחרי שהם נפלו המשכתי לכיוון צומת מעון, שם פגשתי צוות לוחמי צה"ל", סיפר איגור באחת הפעמים ששיתף בסיפורו.
עד שהגיע למושב יתד, הספיק איגור לעבור חמש התקלויות עם 13 מחבלים אותם חיסל בקרבות יריות. אחרי שהגיע למושב, התאחד עם אשתו וילדיו, אך לזמן קצר בלבד, שכן מיד מיהר לחבור לכיתת הכוננות של המושב והמשיך להילחם במחבלים.
"צריך לשמוע את השתיקה ולזהות את הפצע גם כשלא רואים אותו"
בהלוויתו הערב ספדה לו אלמנתו חן: "אמרת לי אני לא יכול יותר, זה כבד עלי. כבד עלי את מי שלא הצלחתי להציל. אני רוצה שקט. התחננתי בפניך ללכת לטיפול, אמרת לי טוב וכמו תמיד שמרת אצלך בבטן את הכאב. מאמי שלי, אני מבקשת ממך סליחה שלא עשיתי מספיק כדי להציל אותך מעצמך. אני אוהבת אותך, מאוד אוהבת אותך. עכשיו אתה חופשי, אתה חופשי מאמי".
רפ"ק מיכאל זינגרמן, סגן דובר מחוז תל אביב במשטרה, הכיר את איגור היטב. "היה בינינו קשר מיוחד. הוא היה כמו בן שלי. בן אדם נדיר, חזק מאוד, גם מבחינה מנטלית. גיבור אמיתי. קראנו לו רמבו. בשבעה באוקטובר הוא חיסל לבדו יותר משלושה עשר מחבלים. אני המום, לא מעכל עדיין. לא היה שום סימן מקדים", סיפר זינגרמן.
מפקד מחוז ש"י, ניצב משה פינצי, ספד גם הוא: "לצערי נפצעת פציעה סמויה של הנפש והנשמה. כשהבשורה הקשה הגיעה הרגשנו שהזמן עמד מלכת. ברגעים האחרונים דאגת לחן, לאמיליה, לאווה ואריאה. גיבור גם בשתיקה. צריך לשמוע את השתיקה ולדעת לזהות את הפצע גם כשלא רואים אותו. אחרי כל משמרת ואירוע נשאר משהו בלב, והמשהו הזה לא תמיד עובר. הוא תופס מקום ולפעמים גובה מחיר".
מנכ"לית ארגון נשות השוטרים והסוהרים אביגיל שררה, מסרה: "שוטרות ושוטרים רבים נלחמו בגבורה באותו יום ארור והיוו למעשה את כוח ההגנה הראשון המשמעותי של מדינת ישראל, שנאבק במחבלים ומנע אסון גדול הרבה יותר. אותם שוטרות ושוטרים שילמו ומשלמים מחירים כבדים עד היום. על המערכת להיות קשובה במיוחד, לזהות את סימני המצוקה ולתת מענה מקיף לשוטר ולבני משפחתו, על מנת למנוע את הישנותם של מקרים טרגיים כמו של איגור.
ארגון נשות השוטרים והסוהרים עומד לצד השוטרים ובני משפחותיהם ומלווה אותם בדרך עד להכרה בפגיעות הנפשיות והפיזיות שהם סובלים מהן. אנחנו אבלים על מותו של איגור ושולחים תנחומים לבני משפחתו".
במידה ואתה או קרוביך חשים מצוקה נפשית או רצון אובדני ניתן לפנות לעמותת סה"ר - www.sahar.org.il