לא מעט אירועים מתרחשים לאחרונה מעל ראשה של ישראל: מו"מ על הסכם גרעין בין ארה"ב לאיראן, הפסקת הלחימה האמריקנית נגד החות'ים למרות המשך הירי על ישראל, הסרת הסנקציות מסוריה ונרמול מעמדו של א-שרע (איתות מסוכן ביחס להנהגת חמאס).
אירועי השבוע האחרון מול עזה - שחרורו של עידן אלכסנדר בתיווך האמריקנים, הלחץ לחידוש הסיוע ההומניטרי וניהול מגעים ישירים עם חמאס מאחורי גבה של ישראל - מהווים סטירת לחי למקבלי ההחלטות בירושלים. המסר ברור: ההכרעות האסטרטגיות אינן מתקבלות עוד בישראל, אלא בוושינגטון, והסבלנות האמריקנית להתנהלות הישראלית - פוקעת.
וושינגטון מבקשת להחליף את המלחמות במזרח התיכון בשגשוג ויציבות אזורית, וישראל, כך נראה, הפכה בעיני ממשל טראמפ לגורם מערער יציבות ומעודד הסלמה.
ההחמצה הישראלית: משיכת זמן כאסטרטגיה
במקום למנף את הישגיה הצבאיים של ישראל מול חיזבאללה, סוריה ואיראן למימוש הזדמנות אזורית היסטורית ולסלילת דרך לנרמול יחסים עם מדינות האזור, ממשלת ישראל האמינה שהזמן פועל לטובתה. לפי אותה תפיסה, ככל שתתארך הלחימה - כך חמאס יוכה, כוחו יישחק, תשתיות הטרור יפורקו ובכיריו יחוסלו. עם קריסת הארגון, ישראל תוכל למנות שליט חדש בעזה שיהיה נאמן לה, ובכך גם תוביל לפירוק הרשות הפלסטינית ביהודה ושומרון והקמת קנטונים במקום ישות מדינתית אחת.
אלא שחמאס, חרף המכות שהונחתו עליו, וגם אם יש כאלו שיטענו שלא הונחתו עליו מספיק, הוכיח יכולת הישרדות מרשימה: גייס פעילים חדשים, שיקם מנהרות, מינה בכירים חדשים ואף המשיך לפגוע בחיילי צה"ל. גם מותו האפשרי של מוחמד סינוואר, אם יאושר, לא צפוי להביא לקריסת הארגון, שמבוסס על שדרה פיקודית מסודרת, יחסי גומלין עמוקים עם האוכלוסייה ואידיאולוגיה פנאטית.
חמאס מקבל את מבוקשו מהאמריקנים
הכשל הישראלי המרכזי הוא בהבנת השאיפות הפוליטיות של חמאס. הארגון, שמחזיק בחטופים, הפך לגורם הפלסטיני הדומיננטי שישראל נדרשת לנהל מולו מגעים, גם אם בעקיפין. ככל שישראל סירבה להצעות לעסקה כוללת והתעקשה על מתווים מדורגים, כך ניתנו לחמאס עוד ועוד הזדמנויות להציג עוצמה - מול ישראל, אך גם מול הציבור העזתי שהעז לצאת נגדו. כל שחרור חטופים לווה בהפגנת ריבונות מצד חמאס. הוא זה שמחליט מי יוצא, מתי ואיך. כעת גם האמריקנים נושאים ונותנים מולו ובכך מעניקים לו את מה שתמיד ביקש לעצמו - לגיטימציה כגוף מייצג של הפלסטינים.
היעדר אלטרנטיבה שלטונית הותירה את הארגון שולט ברצועה - במשאבים, במנגנונים ובכוח, בעוד הרשות הפלסטינית נאנקת תחת גזירות כלכליות ישראליות ומודרת מהשיח על עתיד הרצועה.
ישראל נזקקה למתווה מדורג כדי להמשיך בלחימה ולשמר את הקואליציה, אך חמאס סירב לו, שכן הוא לא יכול להרשות לעצמו לאבד את קלף החטופים מבלי להבטיח את הישרדותו. הטענה ש"עוד לחץ צבאי יביא להכרעה" התעלמה (ועודנה מתעלמת) מהמציאות בשטח: היקף ההרס ברצועה לא מטריד את מנהיגי הארגון הנותרים אדישים לסבל האזרחים, בעודם מתחפרים במנהרות ומלהיטים את הציבור למות מות קדושים למען שחרור אל-אקצא.
בהסכם החטופים האחרון, הארגון גילה גמישות בכך שהסכים למתווה מדורג עם התחייבות מעורפלת להפסקת מלחמה בשלב שלישי - זאת בתקווה שטראמפ יכפה את יישום ההסכם במלואו.
התקווה הזו נכזבה, ולפיכך כל ניסיון לחדש מגעים על מתווה שאינו כולל סיום לחימה ונסיגת כוחות נידון לכישלון. חמאס הבין שלא ניתן לסמוך על ישראל, אלא אם יש לחץ אמריקני ממשי - שכעת, כך נראה, הגיע.
שוב ישראל נגררת
מהלכי השעה הם הוכחה עבור חמאס שהאסטרטגיה שלו מניבה פירות מדיניים: ממשל טראמפ מנהל איתו מו"מ, מקדם רעיון של ממשלת טכנוקרטים פלסטינית עם ייצוג חמאסי, מחדֵש את הסיוע ההומניטרי - וישראל נדחקת להסכמות שמנוגדות ליעד ה"נצחון המוחלט", שקברניטיה מתעקשים שאפשרי למימוש.
ישראל לא יוזמת אלא נגררת. חמאס שואף לשחזר את "מודל חזבאללה" ברצועת עזה ולהשתלב במנגנון המדיני תוך שימור הנשק והשליטה בשטח, ואסור לישראל לאפשר זאת. עליה להבהיר לאמריקנים מהם קווי היסוד ליום שאחרי: מנדט ערבי, שלטון טכנוקרטים עם זיקה לרשות הפלסטינית, פירוז הרצועה כתנאי לשיקומה, מנגנון פיקוח על הפירוז והבטחת חופש פעולה צבאי ישראלי במקרה של התעצמות. כל התעקשות על המשך הלחימה תהפוך את ישראל ללא רלוונטית לשינויים הטקטוניים שמתחוללים במזרח התיכון.
ישראל חייבת להבין שההכרעה אינה רק צבאית - היא קודם כול מדינית. וחמאס, לצערנו, מיישם זאת היטב.
הכותבת היא חוקרת בכירה וראש תוכנית פלסטינים והאזור ב"מיינד ישראל"