"יש ילדים שלא האמינו שהם יכולים להיות אהובים - אנחנו כאן להזכיר להם"

מול הנופים הפתוחים של הרי ירושלים, רגע לפני הכניסה לאבו גוש, שוכן המקום שבו ילדים לומדים מחדש לחבק את החיים - פנימיית בית הילדים הרי ירושלים הפועלת תחת משרד הרווחה. זוהי פנינה שקטה שבה פצעים עמוקים מגלידים לאט, באהבה, באמון, ובעבודה יומיומית של אמונה מחודשת באנושות. כאן ילדים שהחיים טלטלו אותם אל הקצה, זוכים להתחלה חדשה.

כל נשימה במקום הזה מרגישה אחרת, כאילו גם האוויר יודע שעליו לשאת בזהירות את המשא הכבד שמביאים איתם הילדים המגיעים לבית הילדים. הם באים עם סיפורים שהלב כמעט ולא יכול לשאת: פגיעות קשות, נטישה וכאב, אבל כאן נפתחת בפניהם דרך אחרת. כעת בית הילדים יוצא לגיוס המונים כדי להגדיל את התמיכה בו.

בלי מנעולים, בלי מצלמות - עם אמון אמיתי - מהר מאוד מתברר כי המקום הזה שובר מוסכמות. אין בו דלתות נעולות, אין מצלמות מעקב. במקום שליטה - יש אמונה. "אנחנו לא מאמינים בהשגחה תחת זכוכית מגדלת", אומר אורי דוד, מנהל בית הילדים. "הטבע שמסביב, הפתיחות, האוויר החופשי - הם חלק מהריפוי. כאן לומדים לסמוך מחדש על אחרים".

יותר מחמישית מהילדים חסרי עורף משפחתי. אין להם בית מוגן ותומך לצאת אליו בחופשות או בחגים. מכאן ניתן להבין כמה משמעותי בית הילדים עבורם.

"המומחיות שלנו היא עבודה עם גילאים צעירים במיוחד", מספרת נועה הס, מנכ"לית עמותת הרי ירושלים לוואלה. הם, בני שש עד חמש עשרה שגדלו במציאות משפחתית עם סיפורי חיים מורכבים וכואבים, ורובם לאחר אשפוז פסיכיאטרי והתמודדות עם קשיים. "הם מגיעים עם מטענים כבדים, ולפעמים צריך ללמד אותם הכול מההתחלה - מהבסיס. איך לשבת ליד שולחן, איך לחכות לתורם, איך לסמוך על מישהו".

המקום מאופיין בסדר יום קפדני, שזור בכל תחומי החיים בבית הילדים: ניקיון אישי, אחריות יומיומית, הכרת גבולות ויחסים הדדיים. "אנחנו לא מסתירים דבר," אומרת הס. "אם ילד מתפרץ ומפרק חדר ברגע של סערת רגשות, אנחנו נהיה שם - לא כדי להעניש, אלא כדי ללמד אותו שבפעם הבאה אפשר גם אחרת".

ולפעמים - הדרך לשם ארוכה. אבל צוות המקום, שבו תמיד יש יותר אנשי צוות מילדים, יודע שהניצחון נמצא בפרטים הקטנים: מבט רגוע, ארוחה איטית, סבלנות לתור. "לאדם מבחוץ זה ייראה משונה", אומרת הס, "אבל לנו ילד שמחזיק כפית ומזלג בצורה נכונה אחרי שנה - זו מהפכה".

הילדים לומדים בבית ספר קטן שפועל בתוך מתחם הפנימייה - חלק בלתי נפרד מהכנתם לחזרה לקהילה. "אנחנו רוצים שילדים יצאו מכאן חזקים, עם תחושת ערך עצמי ויכולת לעמוד בזכות עצמם", מסביר דוד. "לא רק שיבינו חשבון ואנגלית, אלא שגם יאמינו בעצמם".

עמית אבני, בוגרת הבית, נפרדה מאמה המאמצת כשהייתה בת תשע: "היא נפטרה. הייתי מאוד מבולבלת, הייתי אצל שלוש משפחות, ועברתי שם דברים לא נעימים. בגיל 11 וחצי הגעתי לפנימייה. קיבלו אותי בהמון הכלה ואהבה, עודדו אותי ואמרו לי שאני יכולה. זה ריגש אותי מאוד".

תומר, מדריך בבית הילדים, זוכר אותה כילדה: "אני זוכר את עמית שהייתה ילדה מאוד חסרת ביטחון כשהיא יצאה מפה, היא הפכה להיות נערה מלאה בביטחון. לכן אנחנו צריכים את העזרה כדי להמשיך לתמוך בילדים".

המלחמה לא פסחה על ידי בית הילדים. יותר משליש מהם נחשפו ישירות לאירועי 7 באוקטובר, ושניים מבוגרי הפנימייה אף נהרגו במלחמת חרבות ברזל.
האזעקות התכופות, בעיקר בעקבות הטילים שמגיעים מתימן, החזירו חלק מהילדים לאחור. היו ילדים שחזרו להרטיב, ועלו באחרים פחדים ישנים. "כל שינוי קטן מערער אצלם הכול", אומרים בצוות. "הם נלחמים כל כך כדי להיאחז בעולם רגיל - ואז רעש פתאומי מחזיר אותם חודשים אחורה".

גם הכמיהה לקשר עם המשפחה מעיבה לא פעם על התהליך. יש ילדים שמחכים שבועות לשיחה מההורים - וכשהיא לא מגיעה, האכזבה צורבת. "אף ילד לא מתמודד עם זה לבד," אומרת הס. "תמיד יהיה מבוגר מטפל לידו - שיחבק, שיסביר, שיחזיק עבורו את הכאב".

למרות הקושי, יש גם הרבה אור. כאן יודעים לשמוח על כל פסיעה קדימה, על כל מחווה של אמון, על כל חיוך שנפתח. "עבורנו, הצלחה היא לא ילד שמוציא תעודה מושלמת. הצלחה היא ילד שילמד להרגיש שייך, שילמד להגיד 'אני יכול'', אומר אורי דוד, שמנהל את המקום כמעט 40 שנה.

כשהם מביטים בילדים משחקים בין העצים, הם יודעים: גם אם המסע עוד ארוך - כל צעד קטן הוא ניצחון. "יש פה ילדים שלא האמינו שהם יכולים להיות אהובים", מסכמת הס, "ואנחנו כאן כדי להזכיר להם יום אחרי יום - שהם כן".