לפני כשנתיים, מספר חודשים לפני 7 באוקטובר ומלחמת חרבות ברזל, ביקשנו להקים שדולה בכנסת למען אלמנות ויתומי צה"ל וכוחות הביטחון. כבר אז המציאות הייתה רחוקה מלהשביע רצון. אלמנות ויתומי צה"ל שילמו ועדיין משלמים מחיר יקר - אישי, נפשי, ואפילו כלכלי - על אובדן יקיריהם. ביקשנו להציף את השלכות האובדן, הגלויות והסמויות, אל שולחן המחוקקים, ולהוביל מהלכי חקיקה מתקנים.
למשימה הזו התייצבו שני חברי כנסת משני עברי המתרס - מתן כהנא מהאופוזיציה ובועז ביסמוט מהקואליציה - שהסכימו לעמוד יחד בראש השדולה. כבר בכינוס הראשון הגיעו חברי כנסת מכל קצוות הקשת הפוליטית. ניסחנו מחדש הצעות חוק, התאמנו אותן למציאות - ואז הכל השתנה. המלחמה פרצה, ובין לילה נוספו למעגל השכול למעלה מאלף אלמנות ויתומים חדשים.
למלחמה הזו יוצאים דתיים וחילונים, ימנים ושמאלנים, תושבי מרכז ופריפריה. כולם נלחמים מתוך תחושת שליחות מהולה בדאגה, אך גם בידיעה ברורה: אם לא ישובו - מדינת ישראל תדאג לילדיהם ונשותיהם. לא קואליציה. לא אופוזיציה. המדינה.
ולצערי, במקום לממש את החזון הזה, ראינו ביזוי של אותו ערך מקודש.
ח"כ מתן כהנא, יו"ר השדולה מהאופוזיציה, יחד עם ח"כ לימור סון הר מלך מהקואליציה - אלמנת פיגוע בעצמה - הגישו הצעת חוק שנועדה להקל ולו במעט על האלמנות של המלחמה הזו. ומי מתנגד לה? מפלגת יש עתיד. למה? כי החוק הוגש יחד עם ח"כ מהקואליציה. ככה לא מתנהגים. לא בשם השכול. לא בשם האנושיות.
מי שאיבד את היקר לו מכל לא צריך לשמוע שנבחר ציבור מתנגד לחוק שמסייע לו - רק בגלל מי שחתום עליו. האלמנות והיתומים אינם שייכים לשום צד פוליטי. לא ימין, לא שמאל, לא דתיים ולא חילונים. יש רק דבר אחד שמשותף לכולם - כאב. כאב עמוק ומתמשך, שצריך להיות קונצנזוס.
אני קורא לכל חברי הכנסת - מכל סיעה ומכל עמדה: הניחו את המחלוקות בצד, ולו לרגע. כאשר מדובר באלמנות וביתומים - אין ימין ואין שמאל. יש רק חובה.
הכותב הוא מנכ"ל ארגון אלמנות ויתומי צה"ל