המערכה התודעתית שניהלה פקיסטן מול הודו במהלך העימות האחרון מהווה מקבילה מאלפת לקמפייני התודעה שישראל מתמודדת עימם מאז אוקטובר 2023. בשני המקרים, הפצת מידע כוזב משמשת ככלי אסטרטגי לשתי מטרות מרכזיות: ערעור הלגיטימציה הבינלאומית של המדינה הנתקפת ויצירת סדקים במרקם החברתי הפנימי שלה.
לאחר הפיגוע הקטלני בג'אמו וקשמיר באפריל בו נרצחו 26 תיירים הודיים בידי ארגון טרור הנתמך על ידי פקיסטן, השיקה הודו את "מבצע סינדור" - מתקפה ממוקדת על יעדי טרור בשטח פקיסטן. במקביל לתגובה הצבאית שהפעילה, פקיסטן פתחה בקמפיין דיסאינפורמציה מתוחכם ורחב-היקף, שכלל הפצת חומרים מזויפים המציגים כביכול את הודו כתוקפת את עצמה, עריכה מניפולטיבית של תמונות וסרטונים, שידרה תמונות כוזבות של פגיעה במטוסים ובאתרים קדושים, ועשתה שימוש בחומרים ישנים ומזויפים לטובתה.
המרכיב המסוכן במיוחד באסטרטגיה זו היה הניסיון המכוון לנצל סוגיות פנים-הודיות רגישות. פקיסטן פעלה במכוון לליבוי מתחים בין קהילת הסיקים למיעוט ההינדואי, באמצעות הפצת האשמות שקריות על הפצצת בתי תפילה סיקים בידי הצבא ההודי. בכך חתרה פקיסטן להשיג מטרה כפולה: לא רק לפגוע בתדמיתה הבינלאומית של הודו, אלא גם לערער את הלכידות החברתית בתוכה.
מאז מתקפת הטרור של חמאס ב-7 באוקטובר, ישראל מתמודדת עם מתקפת דיסאינפורמציה דומה. ברשתות החברתיות הופצו בשיטתיות סרטונים ערוכים, האשמות שקריות בדבר פגיעה מכוונת במוסדות דת מוסלמיים, טענות מופרכות על הפצצות מכוונות של בתי ספר ובתי חולים, ודיווחים כוזבים על פעולות צה"ל. בדומה למקרה ההודי, גם כלפי ישראל נבנה בקפידה נרטיב המציג אותה כתוקפנית וחסרת רסן, תוך טשטוש מכוון של העובדה שהייתה קורבן לפיגוע טרור חסר תקדים.
בדומה למקרה ההודי, גם כאן ניכרת מגמה של ערעור פנים-חברתי, כאשר גופים עוינים מנסים לעורר שסעים בין חלקים שונים בחברה הישראלית, או להציג את הממשלה כחסרת שליטה. מטרת העל ברורה: לערער את אמון הציבור במדינה ולפגוע בתמיכה הבינלאומית להמשך פעולתה. בשני המקרים, המטרה של קמפייני הדיסאינפורמציה חורגת מגבולות ההסברה. הם נועדו לייצר מדיניות מכוונת שמטרתה היחידה היא לערער מדינות מבפנים, ליצור תסכול, בלבול, ולגרום לתגובה לא-מאוזנת שתפגע בדימוי של המדינה בזירה הבינלאומית.
בשני המקרים, הן בהודו והן בישראל, קמפייני הדיסאינפורמציה חורגים משמעותית מגבולות ההסברה המסורתית. אלו אינם מאמצי דיפלומטיה ציבורית שגרתיים, אלא אסטרטגיה מתוחכמת ומכוונת שמטרתה לחתור תחת יציבות המדינה מבפנים. יעדיה המובהקים: ליצור אווירת תסכול ובלבול בקרב האזרחים, לפגוע בחוסן ובלכידות החברתית (הקריטיים במיוחד במדינות דמוקרטיות), לשבש את תהליכי קבלת ההחלטות, ולדחוף את המדינה לתגובות לא-מידתיות שיפגעו בתדמיתה בזירה הבינלאומית.
ישראל יכולה ללמוד רבות מהתמודדותה של הודו: השקעה במערך בדיקת עובדות מהיר, שקיפות בתקשורת הרשמית, ושימוש חכם בראיות ויזואליות נגד טענות שקריות. שני המקרים מוכיחים כי שדה הקרב החשוב ביותר כיום הוא תודעת הקהל - מקומית ובינלאומית כאחד.
הדיסאינפורמציה אינה תופעת לוואי של מלחמות מודרניות, היא הופכת להיות אחת מהחזיתות המרכזיות. הקרב אינו רק על גבולות, אלא על האמת עצמה. גם הודו וגם ישראל מצאו את עצמן נאבקות על אותו שדה קרב מופשט: הנרטיב. הדיסאינפורמציה הפכה לכלי אסטרטגי, לא פחות מטילים או טנקים, מי שמצליח לשלוט בסיפור, לא תמיד צריך לשלוט בשטח. בקרב על התודעה, גם שקר שנאמר בזמן הנכון יכול לשנות את המציאות.
המלחמה בין הודו לפקיסטן מראה כיצד גבולות מודרניים נמתחים גם אל תוך המרחב הווירטואלי. דיסאינפורמציה הופכת לנשק לכל דבר, שמעצים רגשות, מערער אמון ומעצב את סדר היום הציבורי. לקח מרכזי לישראל, במיוחד לאור אירועי אוקטובר 2023 והמלחמה בעזה, הוא החשיבות הקריטית של ניטור מידע בזמן אמת, חיזוק חוסן אזרחי והפצת אמת מהירה, מדויקת ומשכנעת. בקרב על התודעה, מדינה שלא שולטת בנרטיב - עלולה להפסיד גם כששדה הקרב נותר בידיה.
הכותבת היא חוקרת זירה בינלאומית ב-MIND ISRAEL