להבות המלחמה עלולות להתלקח שוב בימים הקרובים, אם "מרכבות גדעון", שמחממות מנועים על הגבול, יקבלו פקודה להסתער על עזה. נתניהו וטראמפ - שני כבאים פוליטיים מיומנים - עסוקים בלמנוע את השריפה שמאיימת להבעיר את האזור. האחד שולח מטוס כיבוי בדמות "מתווה וויטקוף" ולחץ אמריקאי לסיום המלחמה, והשני צועק - "תחזיקו אותי", נואם בקול נחרץ: "אם חמאס לא יסכים למתווה, נכריע אותו סופית", ובינתיים שם את הרטכ"ל על ממתינה עד שטראמפ יסיים את ביקורו בסעודיה. אבל האם באמת אלה פני הדברים? או שבכלל עובדים עלינו בעיניים?
נתניהו, וירטואוז ההישרדות הפוליטית, נקלע כביכול למלכודת בלתי אפשרית: מצד אחד, סמוטריץ' ובן גביר, שמאיימים בהפלת הממשלה אם תסתיים המלחמה לפני הגעה ל"נצחון המוחלט" ו"השמדת חמאס". מצד שני, המפלגות החרדיות כורעות תחת כובד לחץ הציבור והוראת בג"ץ לגיוס בחורי ישיבות באופן מיידי, ושואפות לסיום הלחימה כדי להחריש את שליחת הצווים.
והנה מגיע הפתרון המושלם. לחץ אמריקאי ו"מתווה וויטקוף", שבקצהו הפסקה מוחלטת של המלחמה. נתניהו מסכים "בלית ברירה" לשלוח משלחת לדוחא, תוך שהוא מעלה אוקטבות ומאיים איומי גהינום לסינוואר האח, שזה בדיוק מה שהוא צריך כדי לשמר את הקואליציה.
אבל יש מצב שכל זה רק ב"כאילו". טראמפ, שחקן פוקר מנוסה, מגניב לנתניהו את קלף הג'וקר שהוא צריך - האולטימטום הנשיאותי. עכשיו יוכל ראש הממשלה לומר לשותפיו לממשלה הששים אלי קרב, כמובן שבפנים חמוצות וכעס כבוש, "מה לעשות? זאת אמריקה. אנחנו לא יכולים לעמוד מולם. הסיוע הביטחוני, הווטו במועצת הביטחון, הכל על הכף. אין לנו ברירה. אנחנו רק באים לסגור פרטים".
קל להתגולל על נתניהו, ולבוא אליו בטענות שטראמפ לא סופר אותו ותופר לו עסקאות מעל הראש. אבל טראמפ עושה בדיוק מה שנתניהו צריך עכשיו: הוא יכול להשיג הסכם שחרור שבויים, לסיים את הלחימה הממושכת שמכרסמת בפופולריות שלו, לרצות את משפחות החטופים ובו-זמנית לשמר את הקואליציה. כל זה תוך כדי האשמת האמריקאים בכפיית פשרה לא רצויה, כי כשטראמפ מחליט משהו, חייבים לציית לו אחרת בהינף לשון הופכים לזלנסקי.
נתניהו יגלגל את האשמה על טראמפ, יציג את עצמו כקורבן של יחסי כוחות גיאופוליטיים, ולא כמו מי שמשך את המלחמה כי התאים לו. החרדים ירוויחו הפסקה מהלחץ לגיוס, וחברי הכנסת הקיצוניים יוכלו להתנגד בקולניות להסכם ה"כפוי" מבלי להפיל את הממשלה.
מערכת היחסים המיוחדת בין טראמפ לנתניהו היא המפתח להבנת המשחק הכפול הזה. גם כשהם חלוקים, הם משלימים אחד את השני. שניהם מאסטרים בתקשורת פוליטית, שיודעים לנצל זה את זה לצרכיהם לאורך השנים. טראמפ זוכה בהישג מדיני חשוב - סיום המלחמה במזרח התיכון - שיצטרף לרשימת הישגיו הדיפלומטיים בתימן, בפקיסטן וככל הנראה גם באוקראינה. נתניהו מקבל את המתנה היקרה מכל: אמנם לא ג'מבו כ - 400 מיליון דולר, אבל פתח מילוט פוליטי מצופה בזהב.
האמריקאים מנצלים בחוכמה את מומנטום שחרור עידן אלכסנדר כדי לדחוף את המתווה שלהם, וישראל משחקת את תפקיד המתנגד החשדן, שבסופו של דבר נכנע ללחץ. כי בתיאטרון הפוליטי, לעתים הוויכוחים הקוליים ביותר הם דווקא אלה שתואמו בלחישות מאחורי הקלעים. כך "מתווה וויטקוף" הופך למילת הקוד של הסכם שכולם יודעים שיגיע בסופו של דבר. ו"הלחץ האמריקאי חסר התקדים" עשוי להיות חבל הצלה פוליטי שיבטיח את הישרדותו של נתניהו עד הבחירות ב-2026.
נתניהו אולי מאמין ב"ניצחון מוחלט", מדבר "על ניצחון מוחלט" ויש כאלה שאפילו חובשים את המשפט הזה על הראש. אבל גם הוא יודע שהמנצח היחיד בסיפור הזה הוא דונלד טראמפ. הוא זה שירשום לזכותו הסכם שלום היסטורי במזרח התיכון ואולי גם יניף את פרס נובל לשלום, וביבי יסתפק בבונוס ההישרדות הפוליטית, פרס ניחומים שהוא מחבק בשתי הידיים.