בזמן שהנשיא טראמפ פותח את סבב ביקוריו המחודש במפרץ הפרסי, ישראל מגלה שהמזרח התיכון של 2025 אינו דומה לזה שהכירה. כללי המשחק משתנים: עסקים לפני מדיניות, השקעות לפני בריתות, ואינטרסים קודמים לנאמנות. טראמפ שב לאזור, אך ישראל אינה כלולה במסלולו ולא במקרה.
ב־14 בספטמבר 2019, מתקפה משולבת של טילים ומל"טים פגעה במתקני הנפט במזרח בסעודיה. והשפיעה באופן דרמטי על שוק האנרגיה העולמי. החות'ים נטלו אחריות, אך מומחים אמריקאים וסעודיים זיהו את טביעות האצבע האיראניות.
ומה עשתה ארצות הברית? הנשיא טראמפ הכריז תחילה כי ארה"ב "נעולה וטעונה" (locked and loaded), אך במהרה חזר בו ואמר: "זו הייתה מתקפה על סעודיה, לא עלינו. אנחנו לא רוצים להיכנס למלחמה".
האמירה המפתיעה הזו ביטאה שינוי עמוק בתפיסת המחויבות האמריקאית לבעלות בריתה. סעודיה הבינה את המסר: אף שאין לה ברית הגנה רשמית עם וושינגטון, היא סמכה על כך שהשקעותיה, שיתוף הפעולה הצבאי והאינטרסים המשותפים יספיקו כדי להבטיח תמיכה. הם לא.
בתגובה, פתחה הממלכה במהלך של דטאנט עם איראן - מהלך שנראה בלתי מתקבל על הדעת רק שנים ספורות קודם לכן - והובילה, בתיווך סין, לחידוש היחסים הדיפלומטיים ב־2023, וזמן קצר לאחר מכן גם להפסקת אש מול החות'ים, איתם ניהלה מלחמה מאז 2015.
כעת, ישראל ניצבת בפני סצינה דומה. טראמפ הכריז זה מכבר על הפסקת אש עם החות'ים שמטרתה להפסיק את התקיפות על נתיבי השיט של ארה"ב ובעלות בריתה בים האדום. ישראל לא נכללה במהלך - לא בתיאום, לא בהצהרה, ולא בהבנות. זמן קצר לאחר ההכרזה, נורה טיל בליסטי לעבר ישראל והאירוע לא טרף את הקלפים מבחינת וושינגטון.
העובדה שטראמפ מדלג על ישראל בסבב הביקורים הנוכחי שלו באזור ממחישה את סדרי העדיפויות. המרכז הגיאו־פוליטי עובר למפרץ. טראמפ יפתח את ביקורו ב־13 במאי בסעודיה, ישתתף בפורום ההשקעות הסעודי־אמריקאי, ימשיך לפסגת מועצת שיתוף הפעולה של מדינות המפרץ, ויבקר גם בקטר ובאיחוד האמירויות. בכל אחת מהתחנות ממתינות עסקאות ענק: סעודיה מבטיחה השקעות של 600 מיליארד דולר בארה"ב, האמירויות התחייבו ל־1.4 טריליון דולר בעשור הקרוב, וקטר צפויה להודיע על עסקה לרכישת כ־100 מטוסי נוסעים מחברת בואינג. הביקור מתרכז בעסקים - לא במדיניות.
גם סוגיות ביטחוניות עוברות "עיבוד כלכלי". הסכם הפסקת האש עם החות'ים, למשל, אינו כולל את ישראל. טראמפ הבהיר שמדובר בהבנות שמגינות על אינטרסים אמריקאיים בלבד. החות'ים, מצדם, מיהרו להבהיר שההבנות אינן חלות על יעדים ישראליים. גם ההקלה ההומניטרית בעזה, שוושינגטון מנסה לקדם מול ישראל, נשקלת בעיקר ככלי להרגעת הזירה - לא ממניעים ערכיים או אסטרטגיים.
במקביל, סעודיה ממשיכה לדחוף להסכם גרעין אזרחי וארה"ב מאותתת לראשונה שהיא מוכנה לכך, גם ללא קשר להסכם נורמליזציה עם ישראל. ממשל טראמפ אף מבקש להפריד את המסלול הגרעיני הסעודי מהסוגיה הפלסטינית.
לצד הדגש הכלכלי, טראמפ מגיע למפרץ כשהוא מצוי בעיצומו של מו"מ עם איראן בנוגע לעתיד תוכנית הגרעין שלה. אך בניגוד לעבר, הפעם רוב מדינות המפרץ - למעט בחריין - חידשו את יחסיהן הדיפלומטיים עם טהראן ואינן תובעות צעדים חריפים נגדה. אף שהן עדיין מבקשות לרסן את הפעילות
האזורית והגרעינית של איראן, הן מזהירות מפני פעולה צבאית - בוודאי ישראלית - שתחבל ביציבות שהן שואפות לבסס. טראמפ, בהתאם, מנסה לקדם הבנות עם טהראן תוך תיאום עם סעודיה, האמירויות וקטאר - אבל לא עם ישראל.
מה על ישראל ללמוד?
ארה"ב בוחרת את הקרבות שלה וטראמפ רואה בבעלות בריתו שותפים עסקיים. אם בעבר היה נדמה שישראל נמצאת בקטגוריה שונה - הרי שכעת ברור: כל עוד אינטרס אמריקאי ישיר אינו מעורב, המחויבות נחלשת.
סעודיה הגיבה באיפוק אסטרטגי - לא ברגש. במקום לדרוש תגמול או נקמה, היא הבינה את כללי המשחק ופעלה לחזק את עצמאותה האזורית. ישראל, אם תבחר להגיב בזעם בלבד, תפסיד את ההזדמנות להגדיר מחדש את מקומה.
ישראל לא תוכל להשתלב בפרויקטים כמו מסדרון הסחר האזורי (IMEC) אם לא תציע יציבות. במציאות שבה שיקולים כלכליים וגיאו־פוליטיים משתלבים זה בזה, לא מספיק להסתמך על כוח צבאי בלבד - גם לעוצמה צבאית יש מגבלות, אם היא אינה מלווה ביציבות מדינית וכלכלית.
אירועי 2019 ו־2025 מצביעים על תהליך - לא על חריגות. טראמפ מבהיר: בריתות אינן חוזים, ונאמנות נמדדת לפי אינטרסים ברורים. ישראל עומדת בפני הכרעה: להמשיך ולדבוק בתחושת חסינות מדינית שכבר אינה תקפה, או להסתגל למציאות שבה מעמדה אינו מובן מאליו. הלקח הסעודי מ־2019 אינו רק אזהרה - הוא מדריך פעולה. על ישראל לנהוג בתבונה.
הכותב מרצה במחלקה ללימודי המזרח התיכון והאסלאם באוניברסיטת חיפה ועמית מחקר במרכז עזרי לחקר איראן ומדינות המפרץ