דיווחים לגבי הסיבות להעברתו של מייק וולץ היועץ לבטחון לאומי של ממשל טראמפ מתפקידו בשל עמדותיו הניציות בנושא איראן, יצרו בהלה בקרב ישראלים רבים מדי שקנו את הספינים של נתניהו לגבי הדרך להתמודד עם האיום האיראני.
כזכור, במרץ 2015, נאם ראש הממשלה נתניהו בפני הקונגרס האמריקאי כשבפיו אזהרה: "העסקה עם איראן רעה ותוביל בסופו של דבר למלחמה". היה זה שיאו של מאבק עיקש ולעיתים מכוער שהוביל נתניהו, בתמיכתה של מרבית הקשת הפוליטית בישראל, כנגד הסכם הגרעין עם איראן, שבסופו של דבר נחתם מספר חודשים לאחר מכן.
נתניהו, ביכולותיו הרטוריות המרשימות, הצליח להפוך את ההתנגדות להסכם לתו תקן כמעט מחייב לכל פוליטיקאי ישראלי: ראשי האופוזיציה והקואליציה כאחד - כולם לא בחלו בשעתו במילות גנאי להסכם ובאזהרות בדבר הסכנות הטמונות בו. רובם גם שיבחו את טראמפ כאשר זה החליט, ב-2018, לפרוש מההסכם ולאפשר לאיראן להתקדם בצעדי ענק אל עבר הפצצה הגרעינית.
מנהיגי האופוזיציה לא השכילו אז ולא משכילים היום להבין, שביבי מתייחס לאיום האיראני ככלי להסתיר את הנושא הפלסטיני ואת שאר כשליה של הממשלה ולכן הסדר עם איראן אינו איום קיומי על ישראל, אלא איום פוליטי עליו ועל מורשתו.
שבע שנים חלפו, וטראמפ חזר לבית הלבן, אך הפעם עם מדיניות הפוכה. לא עוד יציאה מההסכם, אלא חזרה אליו, ושיחות אינטנסיביות עם המשטר האיראני לקראת הסכם חדש, שככל שעוברים הימים, מסתמן, שלא יהיה שונה בהרבה מזה שנחתם בתקופת הנשיא אובמה, בשינויים המתחייבים כתוצאה מההתקדמות של איראן מאז פרישת ארה"ב מההסכם. כמובן שקשה מאד לצפות את טראמפ אבל נראה שהוא אינו רוצה להיגרר למלחמה עם איראן ומזיז את הניצים בממשל שמאתגרים את הניסיון להגיע להסדר.
כמובן שעדיין יש אפשרות שנתניהו, דרמר והנאו-שמרנים בוושינגטון יצליחו למכור לטראמפ את מרכולתם, כמו את הספין שההסדר היחידי עם איראן שיש לקבל זה הסדר כפי שהושג עם לוב, אבל גם זאת פנטזיה בדיוק כמו פנטזיית הניצחון המוחלט בעזה, שעד כה טראמפ מגבה.
נתניהו הצליח למכור לציבור הישראלי, שיש אפשרות לחסל את תכנית הגרעין האיראנית בפעולה ישראלית בגיבוי אמריקאי, או בהתקפה אמריקאית כירורגית, אף שאין אפשרות כזאת במציאות. התכנית האיראנית כבר הגיעה לכמות האורניום המועשר הנזקק לפצצה והיא מפוזרת באתרים רבים עמוק בתוך הרים. אין שום דמיון בין מצב התכנית האיראנית למצב התכניות הגרעיניות בעירק ובסוריה, שאפשר היה לחסל בפעולה אחת.
טראמפ והעם האמריקאי אינם מעוניינים בחזרה לפיאסקו של המלחמות בעירק ובאפגניסטן ,שרק מלחמה בסדר גודל שלהן תאפשר אולי את חיסול פרויקט הגרעין האיראני, לאחר אבדות רבות ומחיר כבד לכלכלה העולמית. גם השכנות הסוניות של איראן מעדיפות הסכם על מלחמה שתפגע בהן קשות.
היציאה של טראמפ מההסכם הקודם הזיקה לביטחונה של ישראל וקירבה את איראן דרמטית ליכולות גרעין צבאי. טראמפ חיסל אז את הקואליציה הבינלאומית שגיבש אובמה והביא לכך שרוסיה ואיראן נטשו את המאמץ לעצור את איראן. הלקח המרכזי מההתנהלות הישראלית סביב הסכם הגרעין, מתקופת ממשל אובמה ועד היום, הוא שזה לא הביטחון - זה הפופוליזם.
לא במקרה, מול הפוליטיקאים שהתנגדו לכל הסכם גרעין, עמדו דווקא אנשי הביטחון שהשכילו לראות תמונה רחבה ומורכבת יותר, בראשם הרמטכ"ל דאז גדי איזנקוט, שבנאום שנשא בינואר 2016 במכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS), אמר: "הסכם הגרעין עם איראן הוא תפנית אסטרטגית. יש בו סיכונים רבים וגם הזדמנויות. אנחנו עושים הערכה מחודשת של התפנית הזו". הרמטכ"ל איזנקוט, בשונה מהפוליטיקאים דאז, לא התבונן על סקרים, אלא פעל מתוך אחריות מקצועית וביטחונית. זו גם הייתה עמדתם של גורמי ביטחון בכירים נוספים, שדעתם על ההסכם היתה שונה, כמעט הפוכה מזו של רוב הדרג הפוליטי.
כעת, עשור לאחר ההסכם המקורי, ושבע שנים לאחר הפרישה ממנו, מסתבר שכשאומרים דברים מתוך שיקולים פוליטיים, קל גם לומר את ההפך, כאשר הכיוון הפוליטי משתנה.
שתיקת המערכת הפוליטית הישראלית מול הסכם דומה מאוד לזה שבעבר הוצג כאיום אסטרטגי - מעלה שאלות נוקבות באשר למניעים האמיתיים שעמדו מאחורי ההתנגדות ההיא: האם זו הייתה דאגה לביטחון המדינה, או שמא דאגה לביטחונם הפוליטי של הפוליטיקאים עצמם?
עובדתית, ישראל והעולם צועדים היום אל עבר הסכם חדש - חשוב, אך חלש בהרבה, עם מדינה שניצלה היטב את שנות הפרישה האמריקאית מההסכם כדי להפוך למדינת סף גרעינית בהיבטים של העשרת אורניום (לפי המודיעין האמריקאי, לא מבחינת הפיכת האורניום לפצצה).
טוב יעשו הפוליטיקאים מהמחנה הליברלי אם יקבלו כעת את ההסכם כברירת המחדל הטובה ביותר למניעת נשק גרעיני מאיראן. נתניהו ייאלץ לקבל את הגישה החדשה משום שהפעם מדובר בהסכם של טראמפ הנערץ על ידי הימין הישראלי. יש לקוות שלפחות ידאג לשיתוף של ישראל בפרטי המו"מ, אבל לשם כך הוא צריך את אמון הממשל האמריקאי, שנראה שאט אט הוא הולך ומאבד אותו, בדומה למציאות בתקופת ממשל אובמה.
הכותב הוא חבר הוועד המנהל של מתווים, מכהן כמנכ"ל בישראל של JStreet - הבית הפוליטי של אמריקאים תומכי ישראל ותומכי שלום, וכיועץ לעניינים בינלאומיים למרכז פרס לשלום וחדשנות. לשעבר דיפלומט בוושינגטון ובוסטון ויועץ מדיני לנשיא המדינה