19 חודשי לחימה, מאות חיילים שנפלו, אלפי פצועים, כלכלה קורסת - ועדיין חלק גדול בציבור הישראלי עדיין סבור שמדובר במלחמת "אין ברירה": מלחמה שהיא מחויבת המציאות ולכן חייבת להימשך. זו הדרך היחידה להגן על ביטחוננו ואין בלתה. אם בגלל שזו מלחמה שנכפתה עלינו, ואם בגלל שהם מאמינים שאין שום פתרון שיכול להביא לסיומה בדרך אחרת.
רוב הציבור מאמין שמלחמה איננה, ולא יכולה להיות, מטרה בפני עצמה, והוא נוכח כבר לדעת שהימשכות הלחימה לא מסייעת לשחרור החטופים.
למרבה הצער, הציבור פשוט אינו מודע לאלטרנטיבות למלחמה בעזה. בסקר שנערך לאחרונה ביוזמת ז'נבה בשיתוף מכון מדגם, הסתבר שרוב של 55.5% מאזרחי ישראל כלל לא שמעו על התוכנית המצרית ממרץ האחרון, תוכנית שמטרתה לסיים את המלחמה, ולסלק את החמאס מהשלטון באמצעות מסלול לבנייה מחדש של עזה. תכנית זו שאומצה על ידי הליגה הערבית, ונתמכת בידי מדינות כמו צרפת, גרמניה, איטליה ובריטניה, בקושי הגיעה לאוזניהם של הישראלים, משום שלא התקיים בנושא דיון ציבורי אמיתי.
האם לא ראוי שאזרחי ישראל יהיו מודעים לתוכנית המדינית המצרית נתמכת בידי מדינות רבות שמציעה אפשרות לסיים את המלחמה? התוכנית מציעה פתרונות למתן דיור זמני למיליון וחצי פלסטינים, לפריסת כוחות שמירת שלום בינלאומיים בעזה, ולניהול הרצועה בידי "ועדת טכנוקרטים" לקראת חזרת הרשות הפלסטינית, שאנשיה יוכשרו בידי מצרים וירדן. זה לא סוד שקיימים חילוקי דעות בנוגע לתוכנית שיקום עזה, מקורות המימון, ודרך הביצוע, אבל סלע המחלוקת העיקרי הוא פירוק הנשק של חמאס. סוגיות במחלוקת, לרבות פירוק נשק של גופי טרור, באו על פתרונן במדינות לא מעטות. אבל כדי להגיע לפתרון, קודם צריך שתהיה נכונות לדבר עליו.
מה הסיבה שהתקשורת בישראל מתעלמת כמעט לחלוטין מהתוכנית ולא מאפשרת דיון רציני במשמעויות של התוכנית? ובכן, ייתכן שמנכ"לי הערוצים סבורים שאם התוכנית נדחתה על הסף על ידי ממשלת ישראל הרי שאין טעם לדון בה. זו גישה שגורמת לכך שאזרחי ישראל כלל לא מודעים לקיומה של אלטרנטיבה ללחימה, ובכך מחזקת את העמדה של אלו שמבקשים להשריש את התפיסה שזו אכן מלחמת "אין ברירה". כשחוזרים שוב ושוב על עמדה, גם כשהיא מופרכת, היא הופכת ל"אמת" היחידה. בייחוד כאשר לא מתקיים דיון רציני בנושא. בכך אנחנו מאפשרים לאנשים, שלא מבינים הרבה יותר מאיתנו, לקבוע לאילו תכנים נקדיש מחשבה, ולאילו לא, ובכך להשפיע על השיקולים והעמדות שלנו.
זו רק דוגמה אחת לסלקטיביות התקשורתית שמונעת מהציבור לגבש עמדה מושכלת על בסיס נתונים אמיתיים ורלבנטיים. קחו למשל את קריאתו הדרמטית של אבו מאזן החודש לחמאס: "תמסרו כבר את החטופים ואת הנשק שלכם יא בני כלבים!". אמירה חדה זו, שנאמרה בערבית מול קהל פלסטיני, סימנה שינוי משמעותי בעמדה הפלסטינית ומעבירה מסר חד-משמעי ביחס לדרך לסיום האלימות והסבל. למרות הפוטנציאל הטמון באמירה זו, התקשורת הישראלית בחרה לדווח עליה לאקונית, ולא קיימה שום דיון רציני במשמעויותיה. בכך הוחמצה הזדמנות לבחון את השינויים בזירה הפלסטינית, שיכולים להיות בעלי השפעה חיובית לעתיד היחסים שלנו עם הפלסטינים.
התעלמות זו בולטת עוד יותר כשמדובר במחיר האנושי של המלחמה. בעוד כל רשתות התקשורת בעולם מסקרות יום יום את המציאות הקשה בעזה - ההרוגים, הפצועים, העקורים, המחסור במזון ובטיפול רפואי - הערוצים המרכזיים בישראל מתעלמים כמעט לחלוטין מהמידע הזה. רק כשהעולם כולו זועם, כמו במקרה של פגיעה בצוותי הפרמדיקים בתחילת אפריל, מוצאת התקשורת הישראלית לנכון לדווח - וגם אז באופן נקודתי ושולי. הפערים במידע יוצרים מצב אבסורדי: העולם רואה תמונה אחת, ישראל רואה תמונה אחרת לגמרי. התוצאה? מדיניות בינלאומית שהולכת ומתקשחת נגדנו, בזמן שהציבור הישראלי אפילו לא מבין מדוע. אם אכן המלחמה בעזה נועדה להימשך שנים, האם לא מגיע לנו, האזרחים שמשלמים את המחיר בחיי אדם, בכלכלה ובחברה, לקבל את התמונה המלאה? קברניטי התקשורת חייבים להסביר מדוע הם מבצעים צנזורה מרצון על מידע חיוני שיאפשר לנו לשקול אלטרנטיבות מדיניות למלחמה?
במקום לקבל מהתקשורת מידע המבוסס על עובדות, אנחנו מוצפים בפרשנויות, ספקולציות והשערות, שרובן לא מבוססות, ומטרתם אחת: להטביע אותנו בים המלל, כדי לא לאפשר לנו להבין מה באמת קורה. זו התנהלות שגובה מאיתנו מחיר כבד שרק הולך וגדל: ציבור שמקבל את המשך הלחימה כ"עובדה מוגמרת", פשוט כי הוא לא מודע לאפשרויות אחרות.
לרוב האנשים אין את הזמן או האנרגיה לחפש מידע באופן עצמאי. הם שבויים בידי תקשורת שמחליטה עבורם איזה מחיר הם מוכנים לשלם עבור מלחמה אינסופית. לכן, על כל אזרח מוטלת האחריות לדרוש מהתקשורת דיווח מקיף ומאוזן על כל האלטרנטיבות הקיימות. בהיעדר תקשורת אחראית, ועד שתתעורר, חובתנו לחנך את עצמנו ולחפש מידע באופן עצמאי, ולתמוך בחברה האזרחית שמבקשת למלא את החלל הריק שהתקשורת מותירה אחריה. רק כך נוכל לקבל החלטות מושכלות על עתידנו המשותף.
הכותבת היא סגנית ראש המל"ל לשעבר וממובילות יוזמת ז'נבה