קרב סולטאן יעקוב, שנערך בשנת 1982 במלחמת לבנון הראשונה מול הצבא הסורי נחשב לקרב הקשה ביותר של צה"ל במלחמת לבנון. 22 הרוגים, 28 פצועים, שני שבויים - אריאל ליברמן וחזי שי - ששוחררו, ושלושה נעדרים. גופות שני נעדרים, צבי פלדמן וזכריה באומל - הושבו לישראל. יהודה כץ עדיין נעדר.
מלחמת לבנון הראשונה, שהחלה כמבצע שלום הגליל, הפכה שנויה במחלוקת בציבוריות הישראלית. המטרה המוצהרת של הרחקת הארגונים הפלסטיניים למרחק של 40 ק"מ מהגבול התבררה כרצון של ממשלת ישראל ליצור סדר חדש בלבנון ולכונן משטר פוליטי חדש בהנהגת הפלנגות הנוצריות.
התמיכה בדעת הקהל ביציאה למלחמה החלה להתכרסם גם בשל קרבות שהיו שסברו כי לא היו חיוניים וגם בשל התוצאות הקשות שלהם. קרב סולטן יעקב הוא הבולט שבהם.
הקרב, שהתנהל בין כוח שיריון ישראלי לכוח שיריון סורי, החל בליל 10 ביוני 1982 ונמשך בבוקר יום שישי שלמחרת, מדרום לכפר סולטאן יעקוב, במרכז הבקאע במזרח לבנון. בצהרי אותו יום שישי נכנסה לתוקפה הפסקת אש, שעות בודדות אחרי שניתק הקשר עם הנעדרים. יום קודם לכן עוד בישרו כותרות העיתונים שצה"ל חותר להגיע לכביש ביירות-דמשק. אכן זה היה הרצון הישראלי: להגיע להפסקת האש עם הישג רב משמעות, כשצה"ל שולט על אותו ציר ראשי. גדוד המילואים 362 הונחה להשתלט על מפגש דרכים מדרום לסולטאן יעקוב. המודיעין שנמסר לכוח היה שהסורים נטשו את השטח. אלא שהמודיעין היה שגוי והגדוד מצא עצמו מכותר במתחם סורי מבוצר. במשך שמונה שעות התחולל במקום קרב קשה כשכוח צה"ל מנסה לסגת לאחור, תחת אש כבדה. וכך, אחרי שבמשך חמישה ימים צה"ל הסתער קדימה, התקדם צפונה וכבש עוד ועוד שטחים, הוא מצא עצמו לפתע חבול בגזרה המזרחית. אותו קרב קשה ליווה את החברה הישראלית עוד שנים רבות. נפילתם בשבי של שני חיילים והיעדרם של שלושה לא נתנו מנוח. האנדרלמוסיה ששררה בשדה הקרב ומעורבותם של ארגונים פלסטיניים לצד צבא סוריה בקרב סולטאן יעקוב, הביאו לבליל של גרסאות ועדויות על גורלם של הנעדרים זכריה באומל, יהודה כץ וצבי פלדמן.
גורלם של השבויים והנעדרים עורר דאגה ותשומת לב בקרב הציבור הישראלי. השבויים אריאל ליברמן וחזי שי חזרו הביתה בעסקאות שבויים, ב-1984 ו-1985, בהן חזרו לישראל שבויים נוספים, אולם פרשת הנעדרים המשיכה להטריד. שנים רבות האמינו רבים, ובעיקר משפחות הנעדרים כי הם נותרו בחיים ונשבו. יונה באומל, אביו של זכריה באומל, הפך לדמות המזוהה ביותר עם מאבק ההורים להשבת הבנים לישראל. מטרה זו הפכה למרכז חייו. הוא הסתובב ברחבי העולם ונפגש עם מי שיכול היה לשמש קצה חוט כדי לסייע ולחשוף מה עלה בגורל בנו ושני הנעדרים הנוספים. לאורך כל השנים הוא היה משוכנע כי זכריה ושני חבריו נותרו בחיים. לא אחת גם הגיע לידיו מידע שחיזק בו את האמונה בכך; מהדורת החדשות בשפה העברית בטלוויזיה הירדנית בישרה בחודש יולי 1985 כי באומל מצוי בשבי של אחד מארגוני המחבלים. בינואר 1986 הגיע מידע חדש למשפחות הנעדרים, ושוב ניצתה התקווה. גם מידע זה דיבר על כך שאחד הנעדרים נמצא בין החיים. הפעם המידע דיבר על יהודה כץ שבקרב היה בטנק אחר מזה שבו היו באומל ופלדמן.
באומל האב ניצל כל סדק שנפתח בפניו ושנה אחר כך, בינואר 1987, נפגש במדינה כלשהי במזרח התיכון עם מקור ממדינה ערבית, בנוכחות נציג ממדינה ניטראלית. בפגישה נאמר לו על ידי אותו מקור כי שישה חודשים אחרי הקרב זכריה היה אסור במקום סודי בסוריה וכי בידיו גם מידע בדוק שבמאי 1985 בנו נראה חי במקום השבי. תקוות נוספות התעוררו אחרי שבחודש דצמבר 1988 הסתערו גולים איראנים זועמים על שגרירות ארצם בז'נבה. באחד המסמכים שלקחו מהמקום היה כתוב ששבויי צה"ל נמצאים בידי "הכוחות המהפכניים בלבנון".
האמונה כי אחד הנעדרים או שלושתם נותרו בחיים התבססה בעיקר נוכח מידע בטנק ישראלי שהוצג לראווה ברחובות דמשק ובו נראו חיילים ישראלים. יונה באומל אף הציג עדות של כתב אמריקני שהיה עד למחזה. "על הטנק רואים פגיעות קרב", העיד העיתונאי. "בתוכו הבחנתי בשלושה לוחמים ישראלים עייפים ועצובים... על פניהם ניכרו סימנים ברורים של עייפות קרב... אם זה היה משחק, היה זה משחק מעולה ביותר... הם נראו מבוהלים כשההמון עט עליהם, כמתכוון לפגוע בהם".
אלא שהיה גם תיאור נוסף של מסע ראווה שערך ארגון ע-צעיקה עם טנק שלל ישראלי. על פיו אנשי הארגון הובילו את הטנק הישראלי במחנה הפליטים אל-ירמוכ שבפאתי דמשק והשליכו ממנו גופה.
פריצת דרך מודיעינית באשר למקום קבורתם של שלושת הנעדרים נרשמה בתהליך המשא ומתן בין ישראל לאש"פ ב-1993. בנובמבר אותה שנה נמסרה חצי דיסקית של באומל מידי יאסר ערפאת לשליחו של ראש הממשלה יצחק רבין. ממצא זה היווה, לצד מידע חלקי שמסר ערפאת, קצה חוט ממשי וראשוני להתקדמות ביחס לאיתור מקום קבורתם של הנעדרים.
תהליך זה הגיע לכדי הבשלה במחצית השנייה של שנות ה-90 ותחילת שנות ה-2000, בעבודת צוות מאומצת ומשותפת של צוות חקירה מיוחד שהוקם בענף אית"ן (באגף כוח האדם), מחלקת שבויים ונעדרים באגף המודיעין, שב"כ והמוסד. מאמצים אלו הביאו להשגת מידע מהימן ועדכני שאפשר להתקדם בגיבוש הערכת המודיעין ביחס למקום הימצאותו של באומל. במרץ 2019 אותרה גופתו בסוריה והושבה לישראל. אחרי שנים של מאמצים כבירים הלך יונה באומל לעולמו ולא זכה לראות את גופת בנו מוברת לקבורה. היום הושבה גם גופתו של צבי פלדמן, גם הוריו כבר נפטרו. כעת מצפים כי סוף סוף יוודע מה עלו בגורלו של יהודה כץ, הוא יושב לישראל ומשפחתו תזכה למענה