רולטה אמריקאית: איזה מין דונלד טראמפ יגיע למזרח התיכון?

הנה כמה שאלות שאפשר לשאול לקראת ביקור הנשיא האמריקני, דונלד טראמפ, באזורנו: יש מלחמת סחר שכוללת מכסים מפלצתיים על יצוא ממדינות העולם השונות לשוק הגדול בעולם, או לא?

כי מצד אחד שמענו כבר על מכס של 145% על הייבוא מסין - ואחר כך שמענו שהושג הסכם, או שלא - אי אפשר להיות בטוח.

ותגידו, המלחמה באוקראינה: טראמפ כבר הביא לפשרה בין הצדדים? כי אנחנו זוכרים אותו כמעט מגרש בכוח את זלנסקי מהבית הלבן, אחרי שעלב בו במילים קשות, אבל אחר כך משנה עמדה ויוצא נגד האיש שהוא דווקא מעריך, ולדימיר פוטין ומנסה לכפות הפסקת אש, מה עם זה באמת?

ובנושא שהרבה יותר קרוב אלינו, מה נסגר עם איראן? היו כבר הכנות לתקיפה ונושאות מטוסים ומפציצים מוכנים להמראה עד שסברנו שזו אפילו לא שאלה של "אם" אלא רק "מתי" - מתי נהלום עם חברינו האמריקאים באיראנים, נשמיד את מתקני הגרעין שלהם ונעביר מהעולם את שלטון האייטולות, ראש התמנון. אז מה עם זה באמת? קורה? לא קורה?

כי ממש אחר כך שמענו שמתגבש לו הסכם, כזה שאפילו לא ימנע מהאיראנים להעשיר אורניום - ואז שמענו שהמשא ומתן פוצץ, או שאולי בעצם לא ככה. לך תדע.

ואם מתקרבים עוד יותר, מה המדיניות האמריקאית לגבי עזה, שתכתיב בהכרח גם את התנהגותה של ישראל? בהתחלה טראמפ דיבר על "פתיחת שערי הגיהינום" מעל ראשי העזתים, על טרנספר-מרצון - ואפילו שחרר סרטו שבו רואים את עזה כמעין שילוב של הריביירה הצרפתית עם הסטריפ המפורסם בווגאס.

זה קורה בסוף כל הפינוי-בינוי הזה, או שלא קיבלו אישור מעיריית עזה? ובכלל, איך עברנו מאש הגיהינום להכרזה לפיה "מוכרחים להאכיל את האנשים בעזה" שמשמעותה חידוש הסיוע ההומניטרי?

והחטופים, תגידו - מה עליהם? הם מעניינים את הנשיא או לא? כי הוא הרי העלה אום על ראש שמחתו, הביא לגל שחרורים עוד בטרם נכנס לבית הלבן ואחר כך אירח מופעים שנעו על הציר שבין הכרת תודה, בדין, לבין התרפסות (מובנת לגמרי בנסיבות, אפילו מוצדקת - ועדיין קצת מביכה) של שורדי השבי שניסו בסך הכל להביא לשחרור חבריהם. אז פתאום הם לא מעניינים אותו?

וויטקוף הזה, שעוד שנייה היה נדמה שעושה עלייה ועובר לגור באיזה מאחז בשומרון - הוא משלנו או לא? הוא באמת בעל מהלכים כאלה אצל הנשיא או שבעוד חודש עלול לעוף כמו שעפו (או לכל הפחות נשברו) לפניו, מאילון מאסק ועד ההוא שאפילו לא הספקנו להכיר את שמו, שהיה היועץ לביטחון לאומי.

כלומר, זכותו של טראמפ לפטר ולקרב כרצונו, אבל איך תדע שהפריץ שלפניו אתה מחולל בריקודי "מה יפית", הוא גם זה שיהיה שם מחר כדי ללחוש על אוזנו של הנשיא האמריקני?

מכל חטאי ממשלת נתניהו השישית, זה אולי הקל ביותר, גם אם מרגיז במיוחד: לנתניהו ולישראל, למרות שיגעון הגדלות שתוקף אותנו לעיתים בהתייחסות לקול היהודי (שלא תמיד סר למרותה של ממשלת ישראל כמובן), השפעתנו על זהות היושב בבית הלבן היא אפסית.

כלומר - דונלד טראמפ, האיש הלא יציב הזה, לא נכנס לבית הלבן בגלל נתניהו, אפילו לא בגלל מאורות גדולים אחרים כמו עמיחי שיקלי, מאי גולן, עידית סילמן או שלמה קרעי. ממש לא. הוא נבחר במעין הצבעת מחאה נגד השיטה, מצד אנשים שהרגישו שהיא לא עובדת עבורם יותר.

לא ניכנס לנבכי נפשם של המצביעים בארה"ב, אלא נסתפק בידיעה שישראל - למרות מה שעולה מדיווחי התקשורת כאן לעיתים, היא אולי כותרת מדינית חשובה, אבל בכל הנוגע לכוח שמוציא אמריקאים אל הקלפי וגורם להם לבחור במועמד כזה או אחר, אנחנו אפילו לא הערת שוליים.

ובכל זאת, יש משהו מקומם - ולו רק מהבחינה המוסרית, בדרך שבה נפרדה ישראל הרשמית מהנשיא הקודם, הנשיא הציוני האחרון, ג'ו ביידן.

כן, לביידן היו דרישות מישראל שלא תמיד עלו בקנה אחד עם מדיניותה הרשמית. כן, בשולי המפלגה הדמוקרטית (כמו בשולי הרבה מחנות ליברליים ברחבי העולם) ניכר טמטום וטרלול פרוגרסיבי שלא יודע שובע ומזכיר מעט את שנואי נפשו, הדתיים-פודמנטליסטים.

נכון שהיו בין בכירי המפלגה מי שהביעו דעות אנטי-ישראליות, אבל לא היה ספק בכך שהמפלגה הדמוקרטית רואה בישראל בת ברית: לעיתים אחות קטנה מופרעת וסוררת שצריך לקרוא לסדר, אבל כזאת שתמיד תישאר משפחה. ידענו שגם בעת מחלוקת, ארצות הברית של אמריקה מחויבת לביטחון, שלא לומר לקיום, מדינת ישראל. למה ולמי מחויב דונלד טראמפ?

לפעמים נדמה שהמדיניות של הנישא האמריקני מתגבשת מחדש מדי יום, תוך כדי עיכול ארוחת הבוקר שלו. זה לא מכוון נגד ישראל כמובן, אבל עבורנו הטלטלות האלה מסוכנות. רגע אחד נתניהו הוא ראשון המוזמנים לבית הלבן - ורגע אחרי הוא ממודר מהחלטות שיש להן נגיעה חשובה, שלא לומר קריטית, לעתידנו כאן.

ברגע אחד נדמה שביבי הוא באמת ליגה אחרת, כזה שמתקשר מהונגריה בשיחת ועידה לחבר שלו דונלד - ומוזמן ישירות לבית הלבן, כשכולם בטוחים שהנה, ישראל אמורה להיות מוחרגת מתכנית המכס החדשה ו... הופ, הוא מקבל בלייב, לפרצוף הנדהם של כולנו, לא הכרזה על ביטול מכסים כי אם על מגעים ישירים בין וושינגטון לטהרן.

טקס ההשפלה ההוא היה כה מהמם, עד שאפילו גדולי יריביו של נתניהו בתקשורת הישראלית לא ירדו בלייב לעומקו: יושב ראש ממשלה ישראלי כמעט זחוח ליד מי שאמור להיות חבר או אולי פטרון, מחכה להעלאה בדרגה - ומקבל מעין מכתב פיטורין, כשכל מה שנותר לו לעשות הוא להנהן בהסכמה, אפילו בחצי חיוך, כמו הכלבים האלה שמניחים על הדשבורד.

אם זה לא היה העתיד של כולנו במקום הזה, שקם בעזרתה של ארצות הברית (הנשיא טרומן היה הראשון לברך ולהכיר בקיומה של מדינת ישראל), אבל גם קצת בניגוד לתכניותיה (אבא אבן עשה יד אחת עם אנדרי גרומיקו הרוסי, כדי לסכל תכנית אמריקאית לעכב את סיום המנדט), אפשר היה ללעוג לנתניהו, אפשר היה ללעוג לעוד כמה נבחרי ציבור שבירכו והללו מעל כל במה את הנשיא המטורלל ביותר שהיה לארה"ב בעידן המודרני.

"שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה" בירך שר אחד, משולי הימין אבל מהמרכזיים שבממשלה, עת נודע על ניצחון טראמפ בבחירות. נו, מילא.

יכול להיות שהכוכבים עוד יסתדרו בשורה. יכול להיות שההסכם עם הסעודים עוד יכלול נורמליזציה עם ישראל, יכול להיות שנתניהו עוד יבצע את אחד הזיגזגים המפוארים שלו ויתיישר לפי הדרישה האמריקאית שדורשת מס, אפילו מס שפתיים לפתרון מדיני כתנאי להכללת ישראל בהבנות האזוריות הדשות - אלה שמעניקות לטורקיה שליטה נרחבת בסוריה וגרעין (אזרחי, לפי שעה) לערב הסעודית.

גם אז, אפילו אז, תרעד לא רק ידו של נתניהו אלא גם הפופיק הלאומי של כולנו: לך תדע אם מה שטראמפ מכוון אליו היום הוא גם מה שייכון מחר. לך תדע מה הוא אומר ואם הוא מתכוון לזה או לא - לך תנחש אם אפילו הוא יודע על מה הוא מדבר, או שהוא סתם מברבר ממקום של מי שבטוח שכל העולם סר למרותו.
האיש הכי לא צפוי שישב אי פעם בבית הלבן, מגיע לביקור באזור הכי לא יציב על הפלנטה.

פעם היו מכינים ביקור שכזה חודשים מראש, פעם הוא לא היה פוסח על ישראל, פעם ידענו פחות או יותר למה לצפות - אפילו לחלקים הפחות נעימים, אלה שהיה לנו קשה לשמוע. ואילו עתה? עתה אנחנו עוקבים אחר המצב בדאגה, כמו מהמר בקזינו שהאישונים שבעיניו מקפצים עם הכדור הקטן ההוא, מתפלל שייעצר על הצבע הנכון, זה שעליו מונחים כל הז'יטונים. שלו. הזי'טונים שלנו.