אדוארד הית', ראש ממשלת בריטניה לשעבר, הגדיר פעם דיפלומט כ"אדם שחושב פעמיים לפני שהוא לא אומר כלום". למרבה הצער, נראה שהשגריר הישראלי בגרמניה, רון פרושאור, לא חשב אפילו פעם אחת לפני שהעלה על הכתב, בעברית ובגרמנית, מנה כפולה של תעמולה שקרית ועיוותים לוגיים מביכים בנוגע לזיכרון השואה.
התבטאויותיו האחרונות של פרושאור, בתגובה להרצאה מתוכננת של אחד מחשובי הפילוסופים הקאנטיאנים בדורנו, הפרופסור עומרי בוהם, משקפות גישה מדאיגה. הרואה בהרחבת שיח השואה לממדים אוניברסליים "מחטף תרבותי". השגריר, לצערי, בחר להציג אג'נדה פוליטית צרה המבוססת על פסיכו-פוליטיקה של הסתגרות, התקרבנות, ובריחה מתמדת מאחריות.
דווקא בתקופה של עלייה באנטישמיות ברחבי העולם, עלינו להבין שההרחבה של שיח השואה אינה "מחטף תרבותי", אלא התפתחות הכרחית של תרבות הזיכרון. הניסיון להציג את לקחי השואה הנוגעים לכלל האנושות כאיום על הזהות היהודית או על זיכרון השואה עצמו, מהווה למעשה בגידה במסורת יהודית עתיקת יומין. המסורת הזו רואה בעם היהודי ובקורותיו "אור לגויים", וישראל שאפה תמיד להיות חברה שתהיה מופת לכלל האנושות.
האירוניה היא שפרושאור מאשים אחרים בניצול זיכרון השואה למטרות פוליטיות, בשעה שזה בדיוק השרץ איתו הוא טובל. הטענה שכל הרחבה של משמעות השואה מהווה שלילת הלגיטימיות לקיומה של ישראל אינה מבוססת על דבר. זוהי קפיצה מרהיבה על פני התהום הלוגית, שהרי רבים מהאינטלקטואלים המובילים את השיח האוניברסלי רואים בהקמתה של ישראל תיקון היסטורי חשוב.
במאמריו מצביע פרושאור על "יהודים אנטי-ציוניים" כבעלי תפקיד מרכזי ב"מחטף", אך הכללה זו היא לא יותר מאשר דמוניזציה של קולות שונים בשיח היהודי והאקדמי. האם כל ביקורת על שימוש פוליטי ציני בזיכרון השואה חייבת להיות אנטי-ציונית? זוהי הקטנה וסילוף של שיח מורכב. ייתכן שפרושאור וממשלתו חשים בנוח כאשר הם הופכים את האנטישמיות לנשק פוליטי, אך בכך הם מאבדים את יכולת ההבחנה בין אנטישמיות אמיתית לבין ביקורת לגיטימית.
הניסיון לבודד את האנטישמיות כתופעה מנותקת מיתר צורות הגזענות והשנאה הוא טעות חמורה. ההבנה שאנטישמיות היא חלק ממערכות רחבות יותר של דיכוי ושנאה, מאפשרת לנו לבנות קואליציות חזקות יותר במאבק נגדה ונגד כל פוליטיקה של שנאה והסתה.
זיכרון השואה הוא לא מונופול פרטי של היהודים. מדובר בתהליך חי, דינמי ומתפתח, וזהו תהליך טבעי. ככל שהדורות חולפים, הזיכרון מקבל משמעויות חדשות ורלוונטיות לאתגרים העכשוויים. השואה אינה אירוע העומד בפני עצמו - היא חלק מההיסטוריה האנושית כולה.
בעידן של עלייה באנטישמיות, עלינו להימנע מניסיונות לשמר את הבלעדיות על זיכרון השואה. הדרך היעילה ביותר להילחם באנטישמיות היא בניית בריתות רחבות עם כל מי שנאבק בגזענות ושנאה. הייחודיות של השואה, כרצח עם שיטתי של העם היהודי, היא עובדה היסטורית שאינה ניתנת לערעור. אך אין בכך סתירה להכרה בהשפעות האוניברסליות של השואה.
ֿהביטו בפרושאור, האיש שמינה את עצמו לצאר של המוסר הגרמני. זאת ישראל ואתם כמוני צריכים להחליט. וכשאנחנו נדרשים לבחור בין אנשי מחשבה ומוסר כחנה ארנדט, יהודה אלקנה ועומרי בוהם, לבין דמויות כמו בן גביר ופרושאור, ההחלטה לא קשה בכלל.
הטענה שהרחבת משמעות השואה לאוניברסלית מבטלת את ייחודיותה היא טעות לוגית מובהקת. ייחודיותה של השואה והרדיפה השיטתית של העם היהודי אינם נשללים כאשר אנו לומדים ממנה לקחים אוניברסליים. להיפך, הכרה בכך שהשואה הייתה רצח עם שיטתי של העם היהודי דווקא מחזקת את החשיבות ללמוד ממנה ולמנוע את כל צורות הגזענות והאפליה, על ידי כל אדם כנגד כל אדם. כפי שאמרה חנה ארנדט: "ההשמדה הפיזית של העם היהודי הייתה פשע נגד האנושות, שבוצע בגופו של העם היהודי".
ההאשמה שמי שרואה בשואה אירוע בעל משמעות אנושית "גוזל ממנה כל סממן יהודי" היא האשמת שווא. הציוויליזציה היהודית, מהתנ"ך ועד לפילוסופיה המודרנית, תמיד ראתה את עצמה מקיימת שיחה מתמדת עם כלל בני האדם, לא בבידוד ובבניית גיטאות עצמיים. דווקא הבנת השואה כאירוע חובק עולם מעצימה את חשיבותה ההיסטורית ומבטיחה שלקחיה יישמרו לדורות הבאים בכל מקום ועל ידי כל עם.
ההתנגדות לאוניברסליזציה של השואה מתבססת לכאורה על פחד מדילול הזהות יהודית. אולם, זהות יהודית מהותית אינה מתקיימת בבידוד מהאנושות, אלא דווקא מתוך דיאלוג עם ערכים אוניברסליים. המסורת היהודית עצמה תמיד שילבה את הפרטיקולרי עם האוניברסלי - מהתנ"ך ועד לפילוסופיה המודרנית.
האירוניה היא שפרושאור מאשים אחרים בניצול זיכרון השואה למטרות פוליטיות, בשעה שזה בדיוק השרץ איתו הוא טובל. הטענה שכל הרחבה של משמעות השואה מהווה שלילת הלגיטימיות לקיומה של ישראל אינה מבוססת על דבר. זוהי קפיצה מרהיבה על פני התהום הלוגית, שהרי רבים מהאינטלקטואלים המובילים את השיח האוניברסלי רואים בהקמתה של ישראל תיקון היסטורי חשוב.
במאמריו מצביע פרושאור על "יהודים אנטי-ציוניים" כבעלי תפקיד מרכזי ב"מחטף", אך הכללה זו היא לא יותר מאשר דמוניזציה של קולות שונים בשיח היהודי והאקדמי. האם כל ביקורת על שימוש פוליטי ציני בזיכרון השואה חייבת להיות אנטי-ציונית? זוהי הקטנה וסילוף של שיח מורכב. ייתכן שפרושאור וממשלתו חשים בנוח כאשר הם הופכים את האנטישמיות לנשק פוליטי, אך בכך הם מאבדים את יכולת ההבחנה בין אנטישמיות אמיתית לבין ביקורת לגיטימית.
הניסיון לבודד את האנטישמיות כתופעה מנותקת מיתר צורות הגזענות והשנאה הוא טעות חמורה. ההבנה שאנטישמיות היא חלק ממערכות רחבות יותר של דיכוי ושנאה, מאפשרת לנו לבנות קואליציות חזקות יותר במאבק נגדה ונגד כל פוליטיקה של שנאה והסתה.
זיכרון השואה הוא לא מונופול פרטי של היהודים. מדובר בתהליך חי, דינמי ומתפתח, וזהו תהליך טבעי. ככל שהדורות חולפים, הזיכרון מקבל משמעויות חדשות ורלוונטיות לאתגרים העכשוויים. השואה אינה אירוע העומד בפני עצמו - היא חלק מההיסטוריה האנושית כולה.
בעידן של עלייה באנטישמיות, עלינו להימנע מניסיונות לשמר את הבלעדיות על זיכרון השואה. הדרך היעילה ביותר להילחם באנטישמיות היא בניית בריתות רחבות עם כל מי שנאבק בגזענות ושנאה. הייחודיות של השואה, כרצח עם שיטתי של העם היהודי, היא עובדה היסטורית שאינה ניתנת לערעור. אך אין בכך סתירה להכרה בהשפעות האוניברסליות של השואה.
ֿהביטו בפרושאור, האיש שמינה את עצמו לצאר של המוסר הגרמני. זאת ישראל ואתם כמוני צריכים להחליט. וכשאנחנו נדרשים לבחור בין אנשי מחשבה ומוסר כחנה ארנדט, יהודה אלקנה ועומרי בוהם, לבין דמויות כמו בן גביר ופרושאור, ההחלטה לא קשה בכלל.