נפתח עם תרגיל כפול של דמיון מודרך במציאות היפותטית אלטרנטיבית: מה היה קורה אילו נשיא ארצות הברית דמוקרטי, ביידן או אובמה לבחירתכם, היה מכריז על הסכם הפסקת אש עם החות'ים בלי לעדכן את לשכת רה"מ, מנהל שיחות עם האיראנים בכוונה להשיג הסכם גרעין, ומסכים שגם לסעודיה יהיה גרעין אזרחי - גם בלי שהיא מכירה בישראל ועושה איתה נורמליזציה? ומה היה קורה אילו הייתה זו ממשלה אחרת בישראל שסופגת את היחס הזה בוושינגטון?
את התרחיש הראשון לא צריך לדמיין, מספיק לחזור בזיכרון עשור אחורה, למסע הצלב שניהל נתניהו נגד הסכם הגרעין של אובמה ב-2015. היינו רואים את ראש הממשלה משיק קמפיין חוצה יבשות, רץ להתראיין בכל תוכניות הבוקר האמריקאיות, נושא נאומים חוצבי להבות עמוסים בהשוואות היסטוריות לצ'מברליין והסכם מינכן, בכנסת, בקונגרס ובוועידת אייפאק, ובוחש לנשיא מאחורי הגב בפוליטיקה האמריקאית. ואם הנשיא טראמפ היה מתנהל כך מול כל ראש ממשלה אחר, בנט או לפיד למשל, ראש האופוזיציה נתניהו היה מציף את הרשתות והשופרות עם סרטונים ומסרים על חובבנות, רפיסות וכניעה וקורע אותם לגזרים על הרס הנכס האסטרטגי החשוב ביותר לביטחון ישראל.
במציאות האמיתית, כל זה אכן קרה, רק לא עם אובמה או ביידן, אלא כשבבית לבן יושב הנשיא שנתניהו עצמו הכריז עליו כחבר הטוב ביותר של ישראל אי פעם. ושצף התקריות והאירועים מאז ביקור הבזק של ראש הממשלה בוושינגטון בסוף מרץ לא מותיר מקום לספק שירח הדבש הזה הסתיים: מהמופע המביך המשותף בחדר הסגלגל בו הנשיא הכריז לראשונה על המו"מ עם איראן והשתפך על חברו הטוב ארדואן, להפסקת האש עם החות'ים שתפסה את ירושלים בהפתעה מוחלטת, ולא כללה שום אזכור לירי הטילים על נתב"ג או תל אביב. בתוספת שטף דיווחים המקדימים את ביקורו הראשון של טראמפ באזור על ההסכמים המסתמנים עם סעודיה, כשישראל לא בתמונה - לא נותרה כמעט אף זירה שבה לא נפער אור היום בין ישראל וארצות הברית.
ובשבוע הבא, כשטראמפ ידלג בין הארמונות של סעודיה, קטאר והאמירויות, למרות ניסיונות של לשכת נתניהו, עדיין לא מתוכננת לו תחנה בישראל. הארכיון לא שוכח, כמובן, איך ב2009 אובמה ביקר בטורקיה, מצרים וסעודיה ופסח על ירושלים, ובישראל מיתגו אותו כחובב מוסלמים ועוין. אבל כמו שאומרים בעולמות הווטאובאוטיזם, זה לא אותו דבר. נתניהו עשה הון פוליטי על האצבעות שהוציא לעיני נשיאים דמוקרטיים, אבל להתעמת עם נשיא רפובליקני, בטח ובוודאי עם נשיא קפריזי ובלתי צפוי כמו טראמפ, זה משחק מסוכן מבחינתו שעשוי לחשוף שהוא הבעיה, ולא הם.
כך, מי שבנה קריירה כמר אמריקה שמבין ודובר את שפת המסדרונות בוושינגטון יותר מכל אחד אחר, בדרך לאבד עוד תואר, לצד "מר ביטחון" שב-7 באוקטובר היה אחראי לאסון הביטחוני הגדול ביותר בתולדות ישראל. גם הקונספציה של השר רון דרמר, השליח המקורב לענייני כל, קורסת, לאור הכישלון במו"מ על שחרור החטופים, ההפתעות האסטרטגיות שמונחתות מהבית הלבן בזה אחר זה, והדיווח בוושינגטון פוסט בשבוע שעבר, לפיו טראמפ הדיח את היועץ לביטחון לאומי מייק וולץ בגלל שתיחזק איתו ערוץ תיאומים על איראן.
במשך שנים דרמר שווק כמי שמכיר כל רכיב וכל טכניקת בחישה במטבח האמריקאי, ודווקא במתכון של טראמפ 2.0 הוא לא מצליח לערבב. הנשיא האמריקאי חותך את העוגה במזרח התיכון בלי לחכות לנתניהו ומשאיר אותו עם הפירורים. כל הז'יטונים שהוא ודרמר שמו על הפלג האוונגליסטי של המפלגה הרפובליקנית נדחקו הצידה לטובת בדלני MAGA שמקיפים את הנשיא הפעם ובראשם סגן הנשיא ואנס. ואחרי שריפת הגשרים עם המפלגה הדמוקרטית ב15 השנים האחרונות, לא נותרו להם כמעט מנופי השפעה ולחץ משמעותיים לבלימת המהלכים שלהם בקונגרס.
נתניהו וסביבתו מנסים לשדר שוויון נפש ולא להקרין אווירת חירום של משבר. "הברית האיתנה בין ישראל וארצות הברית חזקה מתמיד", משנן דף המסרים של השרים, ובאולפן הפטריוטים נאחזים בטיעון שאצל קמאלה האריס יכול היה להיות גרוע יותר. אבל מבחינת נתניהו, ההיפך הוא הנכון. טראמפ מסוגל לעשות לו את כל מה שביידן לא העז ולגבות ממנו מחיר אם יסרב או יתנגד. וכל עימות איתו רק יעמיק עוד יותר את קריסת המותג האמריקאי עליו תיכנן לרכב בקמפיין הבחירות הבא, וירחיק את ההישגים באיראן וסעודיה שהוא רוצה להנציח במורשתו כדי לברוח מ-7 באוקטובר ומההפקרה והמחדל שיירשמו על שמו לעדי עד. רצף סרטוני העדכון היומיומיים שלו עם הדובר טופז לוק בשבוע האחרון עשוי להעיד, בין השאר, גם על כך שהתרופפות החיבוק העז עם טראמפ גורם לביטחון שלו להתערער.
משבר האינטרסים עם טראמפ עלול להחריף עוד יותר בשבוע הבא, במסע הדילוגים שלו בין מדינות ערב באזור, ופערי הזמן המשתקפים בין שני המנהיגים עשויים להציב את נתניהו וממשלתו באתגר פוליטי קיומי. בעוד נתניהו, בן גביר וסמוטריץ' רוצים למשוך את המלחמה בעזה עד אינסוף, טראמפ מחפש הישגים במזרח התיכון, ומהר. והוא כבר הוכיח שהוא מסוגל לכפות עליהם הפסקת אש גם כשהם לא רוצים. מאז עסקת החטופים של ינואר, בממשל נתנו לישראל יד חופשית בעזה, ואיומי הגיהנום של טראמפ על חמאס, לצד חזון הריביירה, סיפקו לממשלת הימין הקיצוני הרבה עבודה על תוכניות כיבוש, גירוש וטרנספר. אבל כמו עם סעודיה ואיראן, גם את הדיל בעזה הוא יכול לעשות מעל הראש שלהם, בטח כשלכיסים שלו זורמים מיליארדים מהסעודים, האמירתיים והקטאריים שיקבלו את פניו עם הגעתו לאזור. הוא היחיד שמסוגל לעצור את תופי המלחמה של בן גביר וסמוטריץ' בעזה ולהציל את 59 החטופים שאותם הם מפקירים.