בכל הקשור בנו, ההבדל בין דונלד טראמפ לממשלים הדמוקרטים שקדמו לו מגולם בסבלנות. כדי להתעסק עם נתניהו, צריך עצבים מברזל וסבלנות אינסופית. נתניהו הוא דחיין סידרתי, אלוף העולם לכל המרחקים במלחמות התשה ומהלכי סרק, אין לו מתחרים בתחום הזה. המייקל ג'ורדן של החמקנים. לביל קלינטון לקח 4 שנים להבין שנתניהו מורח אותו. לאובמה זה לקח 8 שנים. אצל ביידן היתה הפסקה קצרה עם ממשלת השינוי, אבל גם לו לקח זמן להבין את שיטת ההתשה של נתניהו. אין בעולם כולו מספיק סבלנות שיכולה להועיל למי שמנסה להוביל משהו עם נתניהו, או להבין מה האיש הזה רוצה, חוץ מלהשאר ראש ממשלה.
טראמפ לא מנסה להבין את נתניהו ואין לו כוונה לפענח את נתניהו. במקרה הכי גרוע, הוא יפצח את נתניהו והנטישה המהדהדת של ישראל בסיפור החות'י עוד עלולה לחזור על עצמה עם האיראנים, שזה חמור שבעתיים. מבחינת טראמפ, שנתניהו ינסה להבין אותו. מבחינתו, נתניהו זה רעש רקע. הפתיל של טראמפ קצר יותר מהכהונה של אלי שרביט כראש השב"כ. אין לו בדל של סבלנות והוא לא סובל דחיינות. הוא לא יודע לדחות סיפוקים. הוא רוצה הכל כאן והכל עכשיו. טראמפ בא לעשות עסקים ומי שלא זורם איתו נשאר מאחור.
מישהו שמכיר היטב את נתניהו ועבד איתו תקופות ארוכות אמר לי במהלך קמפיין הבחירות לנשיאות שאם זה היה תלוי בנתניהו, עדיף שקמלה האריס תנצח. לא האמנתי. אתה עוד תאמין, אמר לי. עכשיו אני נוטה להאמין. עם קמלה האריס, אמר לי המקור, חייו של נתניהו יהיו סוגים בשושנים. הוא יוכל להסביר לבייס הימני שלו שאי אפשר, האמריקאים לא מרשים, לא בעזה ולא באיראן ולא בלבנון ולא בסוריה, ומצד שני הוא יקרקס את הממשל האמריקאי עד שאנשיו יאבדו את רצון החיים שלהם (זה כבר קרה להילארי, לג'ון קרי ולכל האחרים) וכך הוא יעשה את מה שהוא הכי אוהב לעשות ועושה הכי טוב בעולם: יעביר את הזמן בלי לעשות כלום. בשורה התחתונה, הוא יישאר ראש ממשלה הרבה אחרי שהנשיא/ה התורן ייעלם בספרייתו הנשיאותית. כך היה, כך יהיה.
עד שטראמפ הגיע. נהוג להגיד על טראמפ ש"הלב שלו במקום הנכון". אני משער שזה נכון. הנטיה האינסטינקטיבית שלו היא לתמוך בישראל, וזה מצויין. אבל העיניים של טראמפ לא מחוייבות ללב שלו. הן משוטטות למחוזות אחרים, אלה שמעניינים את הכיס שלו: לקופה הגדושה של הסעודים והאמירתים, להזדמנויות עסקיות, למלחמת הסחר עם סין. טראמפ הוא איש עסקים ומלחמות זה הדבר האחרון שהוא רוצה. הוא מעדיף שלום, כי זה טוב לעסקים והוא רוצה פרס נובל לשלום כי הוא נרקיסיסט. אנשיו באו לנתניהו ולדרמר עם תכניות, עם לוחות זמנים, עם סידרה של פעולות שצריכות להתבצע. עבר חודש, עברו חודשיים, תיכף חצי שנה, וכלום. במקום לקוות שהדברים ישתנו בחצי השנה הבאה, הם פשוט ממשיכים הלאה.
אז טראמפ מגיע לכאן תיכף ומבקר בריאד, בדוחא ובאבו-דאבי. מדלג עלינו. אתם זוכרים מה עשו לאובמה אחרי שעשה מעשה דומה, נכון? עקרון הפעולה של טראמפ פשוט: הוא מגיע למקום בו יש סיכוי לחתום על עיסקה. הוא לא מבזבז את זמנו על קשקושים. ההערכה היא שהסבב הזה יביא לו עסקאות של טריליון דולר עם הסעודים ועוד טריליון עם האמירטים. בגדול, הוא רצה מאוד לשתף גם אותנו באירוע. אבל נתניהו מערים עליו קשיים ומושך זמן. אז הוא איבד את סבלנותו.
אני לא יודע איך זה ייגמר. אף אחד לא יודע איך זה ייגמר. גם טראמפ לא יודע איך זה ייגמר, כי אחרי שכתבתי את כל זה, הנשיא האמריקאי הגחמן, עם הפתיל הקצר, הרדיפה האובססיבית אחרי כבוד והאופי הילדותי, יכול גם למצוא את עצמו בתוך מלחמה. כפי שהורה על חיסולו של קאסם סולימאני כמעט בטעות, כך זה יכול גם לקרות עכשיו. אם זה יקרה, כולנו נשמח מאוד שזה יקרה מול איראן. אבל בינתיים, עושה רושם שהרכבת של טראמפ שחיכתה לנו בתחנה עד עכשיו, יוצאת לדרכה. בלעדינו.
אם זה יקרה ואם יתברר שנתניהו מחמיץ את העיסקה הסעודית רק כדי להמשיך לשמש כזנבם מוכה הפרעושים של בן גביר וסמוטריץ', זה יהיה 7 באוקטובר מדיני שתוצאותיו יהיו הרות אסון. אם במקום לעצב מזרח תיכון חדש אמיתי לדורות קדימה, נתניהו ימשיך להתמקד בהחייאת הקואליציה האסונית שהקים כאן, רק כדי לשרוד, זה יהיה להוסיף חטא על פשע ה-7 באוקטובר המקורי. קשה להאמין שזה אכן קורה. צריך להתפלל שנתניהו יתעשת ברגע האחרון. עוד לא מאוחר מדי. על פי פרסום בערוץ 12, בשיחה עם משפחות חטופים אמר בכיר ממשל אמריקאי השבוע ש"אם עד היום החטופים שילמו את המחיר של אי סיום המלחמה, אז היום המחיר יהיה הרבה יותר כבד לישראל, ולא רק לחטופים. הנשיא טראמפ נחוש להתקדם לעבר עיסקה משמעותית עם סעודיה גם ללא מעורבות ישראלית. הסכם הפסקת האש זה רק קדימון ואם ישראל לא תתעשת אז גם עיסקת המילניום תיעשה בלעדיה. יש לנו תקווה שישראל תנצל את הרכבת ההסטורית שיצאה לדרכה, אבל ארה"ב לא תמתין בתחנה".
בואו ננסה לסכם: ממשל טראמפ לא עדכן את ישראל שהוא פותח במו"מ ישיר עם חמאס, לראשונה בהסטוריה. נתניהו התעורר עם זה בבוקר, בהפתעה מוחלטת. לא רק הוא, גם רון דרמר, הקוסם שעוקר נשיאים אמריקאים וטוחנם זה בזה, נטחן בעצמו עד דק. ממשל טראמפ גם לא עדכן את נתניהו שהוא פותח במו"מ ישיר עם האיראנים. לא זו, אף זו: הם זימנו את נתניהו בבהילות לבית הלבן כדי שישמש תפאורה לטראמפ כשהנשיא מודיע את זה לכל העולם.
ממשל טראמפ גם לא טרח להודיע לנו מראש שהוא סוגר עניין עם החות'ים. לא רק שהוא סוגר עניין, הוא גם לא טורח להכניס אותנו לדיל. החות'ים יכולים להמשיך להפציץ אותנו ולהטיל עלינו סגר ימי, העיקר שהם מפסיקים להפריע לאמריקאים. טראמפ אפילו שיבח אותם על אומץ ליבם. ואם זה לא לזרוק אותנו מתחת לגלגלי הג'חנון התימני, אז מה כן? נתניהו ודרמרו נתפסו גם כאן בהפתעה מוחלטת. כדי להמחיש את עוצמת האירוע הוסיף הסנטור לינדזי גרהאם, אולי האוהד ביותר את ישראל בסנאט בכל הזמנים, עצה משלו: "לחבריי בישראל", הוא צייץ, "עשו את מה שאתם צריכים לעשות כדי להגן על המרחב האווירי שלכם ועל אנשיכם".
או, במילים אחרות: אתם לבד. שיהיה לכם בהצלחה. אנחנו נעודד מהיציע.
זוכרים שנתניהו הדיח את ראש המוסד ואת ראש השב"כ מהמו"מ לעיסקת חטופים והציב במקומם את דרמר? האיש שאף אחד מאיתנו לא יודע מי הוא באמת, האיש שלא מוציא הגה מפיו ואם הוא כבר מתראיין פעם בדור, זה באנגלית. האיש שנואם אפילו ביום הזכרון בשפה האנגלית. שלא שירת בצבא, שלא מכיר את החוויה הישראלית מבפנים, שמדבר אנגלית שעד לא מזמן כינינו אותה "רפובליקנית" ועכשיו מתברר שגם זה לא.
אז מאז שדרמר קיבל את המושכות, הסוסים ברחו מהאורווה. אין חטופים, אין עיסקה, אין מו"מ, אין תיאום עם האמריקאים. אין לישראל בוושינגטון גורם שמחזיק קשר אינטימי עם הנשיא או עם האנשים הקרובים אליו. לדרמר היה קשר כזה עם מייק וולץ, היועץ לבטחון לאומי, מנוחתו עדן. ובכן, הנ"ל ז"ל. ומה עם השגריר, אתם שואלים? טוב, תודה. יחיאל לייטר הוא איש חביב וראוי אבל אין לו שום סיכוי לספק את הסחורה. בוושינגטון הוא נחשב לאוויר. אין לו רקע דיפלומטי, הוא לא מכיר את וושינגטון, לא מכיר את הגבעה, לא מצוי בחומר, לא מסוגל להשפיע ולא מסוגל לדחוף את עצמו, אפילו בכוח, לתוך החדרים החשובים באמת כדי שנהיה בתוך הלופ בו נגזר גורלנו.
כל זה הוא מעשה ידיו של נתניהו להתפאר. אבל כאמור, זה עוד לא מאוחר מדי. הוא עוד יכול להתעשת. זה לא רק הסעודים. זה לא רק החות'ים. זה גם האיראנים. טראמפ מסוגל להגיע להסכם גרוע עם האיראנים ולהצהיר עליו כ"עיסקת המאה החלומית ביותר מאז אדם הראשון". מה שיצחיק באירוע הוא, שנתניהו ייאלץ להסכים איתו. אם הוא ינסה לעשות לו מה שעשה לאובמה, הוא יגמור כמו מייל וולץ. אבל יש עוד אופציה: שטראמפ לא יצליח להגיע להסכם עם האיראנים, יאבד עניין וישאיר גם אותנו לבד באירוע.
בניגוד לחות'ים, בסוגיה האיראנית ישראל חייבת את ארה"ב. זה לא נתון לשיקול דעת. הסיוע האמריקאי חיוני להצלחת מהלך צבאי מאלף ואחת סיבות. ולא מדובר רק בסיוע מדיני. די לחכימא. מה גם, שבעוד שנתיים צריך לחדש את הסכם הסיוע הבטחוני לעשור הבא. הנשיא אובמה, למרות כל מה שנתניהו עולל לו, כמעט לא פגע בסיוע. אם נתניהו היה מתרצה בזמנו, ההסכם היה יכול להיות טוב בהרבה, אבל אובמה השתדל לשמור על העקרון ועל היתרון האיכותי שלנו והפגיעה היתה מינימלית. עם טראמפ זה עלול להיראות אחרת. המחיר שאנחנו עלולים לשלם על הריקבון המתקדם שפשה במי שמכונה "ראש הממשלה", יהיה גבוה מאוד. כאילו עד עכשיו, לא שילמנו.
כמו עם טראמפ, כך קשה לדעת איך ייגמר הסיפור של "קטרגייט". בואו נניח שהפרשה תיעצר כאן. לא יתגלו דברים נוספים. לא ייעצרו גורמים נוספים. ואתם יודעים מה? זה לא יגיע לנתניהו. ניאלץ להאמין שכמו שהוא לא ידע שום דבר עד היום על כלום, כך הוא גם לא ידע שבכירי יועציו ממומנים ע"י קטר. הרי הוא גם לא ידע שהבן דוד שלו, שהוא גם העורך דין שלו, שהוא גם איש סודו והאדם הכי קרוב אליו, מייצג מספנה שישראל עומדת לקנות ממנה 3 צוללות שמערכת הבטחון בכלל לא רוצה לקנות. מה לעשות? הבן אדם לא יודע. ואני זורם עם זה.
ובכן, רק מה שהתגלה עד עכשיו, זו רעידת אדמה משוגעת. כל ראש ממשלה אחר, בכל מדינה בעולם, היה ממלט את עצמו לאיש מצורעים כלשהו למחרת הגילויים הראשונים בפרשה (שנחשפה ע"י עופר חדד בחדשות 12 ובר פלג בהארץ).
עצוב לי לראות את מסע ההגנה והשתדלנות המיוזע של עתונאים לא מעטים על יונתן אוריך. נכון, הבחור מוכשר והיה כנראה מקור משובח ואמין. בכל זאת, לדבר עם אוריך זה כמעט "מפי הסוס". הוא הסייס הראשי. ועדיין, אני שואל את עצמי איך יכולים קולגות שלי להגן על שרץ כזה (אין הכוונה לתיאור של אוריך עצמו, אלא של האירוע)?
"הוא לא עובד ציבור" זה הטיעון המנצח של השבוע. אם הוא לא עובד ציבור, אז הוא בכלל לא כפוף לטירדה המיותרת הזו של ניגוד עניינים או הפרת אמונים. זה הכל שטויות. תנו לעבוד. תנו לקבל ריטיינרים. אל תפריעו.
תגידו, לא מתעוררת אצלכם השאלה למה יונתן אוריך, האיש הכי קרוב לנתניהו, וגם הכי משפיע, הוא לא "עובד ציבור"? איך יכולה לשכת ראש הממשלה להעסיק את היועצים הכי קרובים בקומבינה חיצונית, שהופכת אותם לחייזרים שאינם כפופים לחוקי המערכת? אין ארגון ממלכתי אחד שבו הדבר הזה יכול להתאפשר. אלי פלדשטיין נכשל במבדק הסיווג הבטחוני של השב"כ. במקום להעיף אותו לכל הרוחות באותו רגע, בלשכת ראש הממשלה טיכסו עצה וקימבנו קומבינה: הוא יעבוד בכלל אצל המנכ"ל יוסי שלי, תכשיט בפני עצמו, וישתרבב ככה לתוך הדיונים והמסוקים בדלת הצדדים, ייחשף לכל הסודות הכי כמוסים תוך כדי מלחמה, וישלים הכנסה מקופת האוצר הקטרי. כזכור, רק השבוע האשים נתניהו עצמו את קטר בטירפוד עיסקת חטופים והבן שלו בילה שנה שלמה בשכנוע עוקביו שמדובר ב"מדינת טרור". אבל לא צריך את הבן שלו. קטר מימנה את חמאס, לבקשת נתניהו, והעטירה על הארגון מיליארדי דולרים. חלק באותן מזוודות בסך 30 מיליון דולר בחודש, וחלק אחר ב"שחור", מתחת לרדאר, לאורך שנים.
כשהגיעו אנשי השב"כ ואנשי אמ"ן ואנשי "צלצל" לנתניהו והסבירו לו שהכסף שהוא מאשר עובר לטרור ולא משמש למחייתם של עניי עזה, הוא התעלם. כשמתברר עכשיו שבאותו זמן קטר מימנה את יועציו של נתניהו, הוא מיתמם. ועוד לא הגענו לאוריך. הנ"ל הפסיק את הבדיקה הבטחונית שהיה אמור לעבור בשב"כ, באמצע התהליך. הוא סירב לעבור פוליגרף. האם הוא הושעה? האם הוא סולק? האם הוא הורחק? לא. הוא המשיך כרגיל. הם מעסיקים אותו בכלל דרך הליכוד. שבועת האמונים האמיתית שלו היא לא לממלכה, אלא למפלגה. רק על הדברים האלה האדמה היתה צריכה לרעוד כאן ולהפיל את מגדל השחיתות והרקב הזה. רק על זה.
מדובר בתהליך זוחל, שהפך לדהירה פרועה, של הפיכתה של ישראל לרפובליקת בננות, דיקטטורה אפריקנית חשוכה, על סטרואידים. כך רוקנו את השירות הציבורי מתוכן. כך משתלטים על כל עמדות המפתח, מפרקים את שומרי הסף, מרדדים את שדירת הניהול, מנהלים את המדינה עם ממלאי-מקום המחוייבים לאדוניהם וחיים על זמן שאול.
אין כללים, אין איזונים, אין בעל בית על המגרש ואין מבוגר אחראי. כשהשב"כ גילה שאב הבית במעון ראש הממשלה, אפי אזולאי, לוקח שוחד מספקים למעון, זה אמור היה להביא לשיגורו המיידי לחקירה משטרתית או לפחות הרחקתו לצמיתות. ובכן, ראש השב"כ נדב ארגמן בישר על כך לראש הממשלה, שבישר על כך לרעייתו, שבישרה בחזרה שאזולאי לא הולך לשום מקום וממשיך כרגיל.
שלושה ראשי שב"כ רצופים, שניים מהם מינויים של נתניהו, סיפרו והעידו על דרישות מופקרות, מופרכות ומגלומניות של ראש הממשלה, שמנוגדות לחוק, לממלכתיות ולדמוקרטיה. אז העידו. הכל עובר. הכל תקין. שום דבר כבר לא מפתיע אף אחד. ולכן זה נגמר בתעשיית כסף קטרית בתוך לשכת ראש הממשלה מאחורי הגב של כולנו. רק דבר אחד נשאר קבוע, ברור ומוצק, כאי של יציבות: העובדה שנתניהו לא ידע.
מה הם עושים כדי להקל על השיירה לעבור, בעוד הכלבים נובחים? ממשיכים בתעשיית הפייק והשיימינג של מכונת הרעל. השבוע זו היתה, שוב, המשמרת של גלי בהרב-מיארה. רמיזות על מערכת יחסיה עם אחד מעדי התביעה במשפט נתניהו החרידו שופרות מרבצם ועוררו מהומת אלוהים בביצת הרפש.
העובדות: תיקי נתניהו נחקרו והוגשו הרבה לפני שגלי בהרב-מיארה חלמה שתהיה יועצת משפטית לממשלה. זה כלל רשימת עדים, ראיות, עובדות ופרוצדורות. ליועמ"שית אין שום קשר לתיקים האלה, למעט העובדה שהיא עומדת רשמית בראש התביעה הכללית בישראל. מכיוון שמדובר בצנעת הפרט, ומי שמכיר את הפרטים מבין את האירוע, לא נדרש כאן שום גילוי נאות. מה גם שהעד עצמו אינו עד מרכזי, אלא זניח, בתוך רשימה של מאות עדים. הוא לא גיים צ'יינג'ר. התיקים היו קמים ומוגשים גם בלעדיו. היועצת המשפטית של משרד המשפטים קיבלה הודעה מוקדמת על הקשר הזה, אבל גם במקרה הזה לעניות דעתי זה מיותר. נו, טוב. אז מצאנו עוד פרגולה. ולא לשכוח: גם כאן, נתניהו לא ידע!
בסוף, זה לא יעזור להם. לאמת יש תכונה מוזרה כזו להשתרבב החוצה. במוקדם או במאוחר. את פרשת הצוללות הם קברו מזמן. היה כאן בסך הכל נסיון לתפור תיק לראש הממשלה. הנה, אפילו מיקי גנור יוצא בלא כלום. ובכן, המקום היחיד שמיקי גנור עתיד לצאת אליו, לא בעוד הרבה זמן, הוא הכלא. ולא לזמן קצר. כך לפחות מסתמן מההחלטה המהדהדת של בית המשפט לדחות את כל טענותיו של עד המדינה לשעבר ולקבל את כל עדויותיו המוקדמות בפרשה ככתבן וכלשונן.
לאחר כל עלילות הדם שהועללו על הפרקליטות והחוקרים בסוגיה הזו, התברר שחקירתו של גנור היתה תקינה, לא הופעלו מניפולציות פסולות, לא הופעל לחץ חריג, כל מה שאמר, אמר מרצונו החופשי ולאחר ייעוץ משפטי. מי ששכנע את גנור לבטל את מעמדו כעד מדינה, עשה לו שירות דוב ויהיה חתום, ככל הנראה, על עונש מאסר ארוך ומהדהד.
זה מחזיר את גנור לדילמה המקורית: האם להגיד את האמת ולצאת עם עונש מופחת, או לשקר וללכת לבית הסוהר. הוא חשב שהדילמה הזו נפתרה. ובכן, היא לא.
לרמטכ"ל, רב אלוף אייל זמיר, כנראה נמאס. הוא מכיר מקרוב את מצב הסד"כ של צה"ל. הוא יודע מה אחוז ההתייצבות האמיתי למילואים. הוא בקיא בצרכי הצבא, בעיקר ערב כניסה מחודשת לתמרון עוצמתי בעזה, עם כוחות פרוסים בלבנון ובסוריה ומלחמה עיקשת נגד הטרור ביו"ש. כל זה נמצא עכשיו על הגב שלו.
הרמטכ"ל הורה השבוע לאגף כוח האדם בצה"ל להביא בפניו באופן מיידי תכנית להרחבה ומקסום הוצאת צווי גיוס לאוכלוסיה החרדית. זאת לצד התארגנות והגברת יכולות הקליטה בצה"ל. זה צעד בכיוון הנכון. את הצעדים הנוספים לא הרמטכ"ל יכול לבצע. אלה סנקציות שהמדינה אמורה להשית על המשתמטים. אבל המדינה לא משיתה עליהם סנקציות. היא משיתה אותן עלינו. על המשרתים, על העובדים, על הנושאים בנטל, על הנשחקים עד דק.
מי שמשמש כשומר סף אמיתי בתחום הזה, הוא שר הבטחון ישראל כץ. הוא שומר הסף של החרדים. על פי דיווח השבוע, בעקבות הוראת הרמטכ"ל מיהר כץ להרגיע את החרדים ולהבטיח להם שצווי הגיוס שיונפקו לא ילוו בצעדי אכיפה משמעותיים. אפשר לחזל"ש ולהמשיך כרגיל.
אז חוץ ממה שיספר כץ בבוא העת לנכדיו וניניו, על מה שעשה לטובת החלום הציוני והשוויון בנטל, מה הולך לקרות? נדמה לי שאת הבלוף הזה אפילו נתניהו לא יוכל לתחזק עוד הרבה זמן. נדמה לי שיש יותר מדי כדורים באוויר יותר מדי זמן. אפילו החרדים, שהתמכרותם לעטיני השפע של סמוטריץ' (מהכיס שלנו) היא בלתי הפיכה, מתחילים להבין. הרבי מגור כבר הבין, די מזמן. גם הרב לנדו. מי שעוד מנסה להיאחז בקרנות השפע הוא אריה דרעי, שגינוניו מתחילים להיות גינוני אדמו"ר, אבל חצרו רקובה כמשחטת רכב בקלקיליה. דרעי מנסה למשוך זמן בהבטחות סרק, אבל האדמו"רים כבר לא באמת איתו. האחרון שמתפקד כרגע כפראייר התורן הוא הרב הירש, אבל גם זה יתפוגג מתישהו. הדדליין החדש הוא חג השבועות. רציתי לכתוב "נחיה ונראה", אבל לא בטוח שכולנו נזכה. בשבועות הקרובים חלק מאיתנו יפלו בעזה, על מזבח פוליטי במלחמת שולל מיותרת.
לא, אני לא מתנגד למלחמה בחמאס. להיפך, אני מטיף להפלת חמאס בכל הכוח כבר 20 שנה, פלוס מינוס. אלא שעכשיו, אחרי 20 חודשי מלחמה, בה הופעלה כל העוצמה שיש לצה"ל, בו הושמד עיקר הכוח החמאסי ונהרגו כל מפקדיו ומנהיגיו, הגיע הזמן להחזרת החטופים, עד האחרון שבהם. מיד לאחר מכן נוכל להמשיך. לא יחסרו לנו הזדמנויות או תירוצים. עובדה, בלבנון אנחנו תוקפים כמעט כל יום. גם בסוריה. למרות שיש לנו הסכם הפסקת אש קבועה עם ערבויות בינלאומיות. אז בעזה לא?
הסיבה היחידה שמביאה את צה"ל עכשיו מחדש לשערי עזה, היא הפחד של נתניהו מבן גביר וסמוטריץ'. שלום הקואליציה שלו חשוב לו יותר, עדיין, משלומם של הישראלים שהוא האחראי העליון על הפקרתם. אבל מכיוון שנתניהו יודע שהסיכוי למציאת "הנצחון המוחלט" במבצע הנוכחי דומה לסיכוי למציאת עשרות המתנות שנעלמו ממשרד ראש הממשלה בשתי הפעמים בהן משפחת נתניהו נאלצה לפנות אותוך, מה שנותר זה להשיג מראש אליבי. לאליבי קוראים אייל זמיר. לא סתם נתניהו נתן השבוע, בהתנדבות, את הקרדיט לתכנית המבצע החדשה ("מרכבות גדעון") לזמיר. "זו התכנית של הרמטכ"ל", אמר, וחזרו על זה גם כמה משריו. מה יקרה אם התכנית הזו תיכשל? מה שכבר קרה בעבר. הם יברחו מאחריות, ויטילו אותה על זמיר. לו, אגב, אין שליטה על האירוע. צה"ל מקבל פקודה מהממשלה וצריך לבצע. זמיר יודע לבצע. גם פקודות בעייתיות, כמו הנוכחית.
זה מחזיר אותנו לפתיח של הטור הזה. מצד אחד ניצבים 21 או 24 בני אדם חיים עם לבבות פועמים ותקוות כמוסות ודמעות ניגרות. אחים שלנו, נואשים לחיות, נואשים להינצל, נרקבים במנהרות חמאס קרוב ל-600 ימים ולילות, בעיקר לילות. לצידם, ההזדמנות הבלתי חוזרת להשלמת מעגל השלום עם סעודיה, הידוק הכיתור סביב איראן והקמתה של הברית האיזורית הנכספת. מן העבר השני עומדים בצלאל סמוטריץ' ואיתמר בן-גביר. זו הבחירה של נתניהו. עד שיוכח אחרת, הוא בוחר בצמד הפירומנים חסרי האחריות הללו, במשיחיות שלהם, בלאומנות שלהם, באטימות הלב שלהם. כי מה שמעניין את נתניהו, זה רק נתניהו.