אח, איזו מסירות נפש, סערת נפש, דאגה לנפשות המעונות בעזה. לשמוע את דבריו הנסערים של משה גפני, ולבכות מהתרגשות. "ברור לחלוטין ואין מי שחלוק על זה אצלנו שהחטופים זה הדבר החשוב ביותר", אמר יו"ר מפלגת דגל התורה, בתגובה לדבריו של נתניהו בחידון התנ"ך, כשהעמיד את שחרורם בסדר העדיפויות אחרי מיטוט החמאס. "החטופים, אם הוא עוזב אותם ככה, הוא קובע את גזר דינם למיתה".
אלא שבין ההצהרות המלוטשות על "דאגה לחטופים" לבין מעשיו בפועל, נפער בור עמוק ממנו עלה צחנה של ציניות פוליטית. גפני לא באמת נלחם על חיי החטופים. הוא פשוט מנצל אותם כדי להפסיק את המלחמה. הוא לא כורה אוזן לדם החיילים זועק לו מהאדמה, אלא חרד מהאש שמתחילה לשרוף את שולי גלימתו הפוליטית.
כי כשהקרבות נמשכים, הציבור לא קונה את ההתעקשות על הפטור. הבעיה של גפני החמירה אתמול, אחרי שהרמטכ"ל, אייל זמיר, הודיע על כוונתו לשגר חמישים אלף צווים לחרדים כי חסרים חיילים. גם זמיר לא פראייר. הוא עושה זאת גם - ובעיקר - כדי להעביר מסר: האחריות המשותפת היא תנאי קיום למדינה הזו. המילואימניקים נשחקים, השכול מכה בכל בית, ורק מגזר אחד ממשיך לשבת ביציע ולעיין בגמרא. ברור לו לגמרי שזה לא רק לא מוסרי, זה בעייתי פוליטית.
לכן, במקביל למהלך הגיוס הנרחב, הוא מעביר מסר כפול לחרדים וגם לנתניהו. המלחמה הזו לא יכולה להימשך בלי שינוי עומק בשותפות החברתית. ואם אין שותפות כזאת, ונתניהו להוט שמור על הקואליציה, אין לו ברירה אלא לסיים את המלחמה לפני שהכל יתפוצץ לו בפנים.
גפני צפה מה עומד לקרות ולכן התפרץ בזעם מוסרי מעושה. לא כי נרצחים חיילים, לא כי החברה קורסת תחת הנטל. אלא כי סוף סוף, מישהו באמת מתכוון לגייס את אנשיו. וכשהוא מבין שהדרך היחידה לעצור את הסחף היא הפסקת הלחימה - הוא מחליף דיסקט. פתאום, החטופים נהפכים לנושא שחייבים לפתור. הוא דורש הפסקת אש, ובעצם צועק "הצילו".
אסור להתבלבל. יו"ר דגל התורה רוצה להציל את עצמו ואת הציבור שלו. והצעקה המהדהדת הזאת היא גם קריצה. קריצה שקופה ופתטית לציבור הליברלי-חילוני, שנטרף בזעם על ההשתמטות החרדית. הוא יודע שהציבור הזה זועם - אז הוא מצטרף אליהם למאבק החטופים, כאילו מהצד שלהם. מדבר בקצף שפתיים על הצורך הדחוף בעסקה. מתרגז על סמוטריץ' שדורש קודם למוטט את חמאס ורק אחר כך לשקול שחרור. מאשים אותו ב"אטימות" וב"חוסר אנושיות". רק חדי העין יכולים להבחין בניואנס. זאת לא חמלה - זאת פוליטיקה.
הרי גפני לא באמת דורש פעולה. הוא לא מאיים בפרישה, לא מציב אולטימטום, לא פועל כמו בן גביר או סמוטריץ', שהודיעו לנתניהו שאם צה"ל לא יחזור ללחימה הם יפרשו מהממשלה. בן גביר קיים, סמוטריץ' החזיק את האיום באוויר מאל ראשו של רוה"מ במשך כמה חודשים טובים וסחט אותו היטב. גפני, לעומתם, שמבין דבר או שניים באיומים אפקטיביים אחרי כל כך הרבה שנים בביזנס, יושב על הגדר. משתמש בחטופים כדי להיראות מוסרי בעיני הציבור הכללי, ובעצם משרת, כהרגלו, אינטרס צר: לעצור את הדהירה לעבר גיוס חרדים.
וזה מה שהופך את ההצגה שלו למרושעת כל כך. גפני לא נלחם למען החטופים - הוא משתמש בהם כדי להגן על תקציבי הישיבות, לשמר את קצבאות, ולכבות את השריפה הפוליטית בזרנוקי ציניות קרים.
החטופים הופכים שוב לבני ערובה. לא של חמאס - אלא של פוליטיקאים שמשתמשים בהם כדי להימנע מלקחת אחריות. גפני לא המציא את הציניות, אבל כשהוא מתעטף בה בטלית, מדבר בשם מוסר, ומתחמק מכל מחויבות אמיתית - הוא רק מוכיח שוב עד כמה ההנהגה רקובה מהיסוד.