מחאת המורים היא לא על כסף. היא על היעדר אמון. האמון של המורות והמורים שלנו נשבר. האנשים שבחרו לחנך ילדים, האנשים עם האמונה הכי בסיסית באדם, אותם שברנו.
מחאת המורים היא לא על כסף. היא על קריסת מערכת החינוך הממלכתית בישראל. היא זעקה, היא קריאה. משהו כאן חייב להשתנות. צוותי החינוך קוראים לנו להפסיק להתעלם מהקשיים של המערכת, ולהתחיל באמת לתקן את החינוך בישראל. לא בדיבורים, בעשייה אמיתית, שתגיע עד אחרון התלמידים. והמורים.
מחאת המורים היא לא על כסף. היא על הזלזול. הם האנשים שנמצאים כל יום עם הילדים שלנו. ובכנות, אנחנו יודעים שמזמן אנחנו כבר לא מציבים גבולות או מפעילים סמכות. ואנחנו מצפים שבית הספר יעשה את זה. והמורים שלנו - הם אוהבים את המתבגרים האלה, ומשקיעים בהם את הנשמה, והם פשוט לא יכולים יותר.
מחאת המורים היא לא על כסף. היא על השחיקה. על הבקרה האינסופית של משרד החינוך, הבירוקרטיה הלא נגמרת, חוסר הגמישות, חוסר הסמכות ולעומת זאת - כל האחריות. המחאה הזו היא על העדר הגיבוי מול ההורים, מול משרד החינוך, מול הרשות המקומית. היא על הרגשה של בדידות.
מחאת המורים היא לא על כסף. היא על גודל כיתות. הכיתות במדינת ישראל הכי צפופות במדינות המפותחות. אי אפשר לראות ככה כל ילד, ואי אפשר לחנך ולטפל וללמד. ויש כבר פתרונות, בדמות ועדת שפירא שהקים שר החינוך הנוכחי, ועדה חשובה עם מסקנות קריטיות לעתיד החינוך בישראל. ביניהן הקטנת הכיתות והשקעה קודם כל בגיל הרך. אבל המערכת שצריכה להפוך מסקנות ליישום בשטח - לא מתקדמת.
מחאת המורים היא לא על כסף. היא על המחסור. מזה למעלה מעשור חסרים כל כך הרבה מורים ומורות. מקצועות שלמים במחסור אמיתי. גננות - אין בכלל במערכת. ואין גם סטודנטיות לגיל הרך. המשבר הזה ידוע ומדובר כבר שנים, ובכל זאת לא מעניין אף אחד.
מחאת המורים היא לא על כסף. היא על חברה בהתפרקות. חברה שאין בה יותר סולדריות, וכל אחד חוטף כפי יכולתו, לעצמו ולמגזר שהוא מייצג. חברה ששולחת את אותם האנשים בחברה להתגייס למילואים, לשרת בצבא, לשלם מיסים ואז גם לוקחת רק מהם את מלווה המלחמה. תתארו לעצמכם איך מרגיש מורה שקם בבוקר ורואה שקיצצו לו מאות שקלים בשכר בזמן שהוא שומע בחדשות על מילארדים שזורמים שוב לצרכים פוליטים למי שלא תורם ומשרת. אנחנו באים אל המורים בטענות שלקחו יום מחלה וזה פוגע בילדים שלנו, אבל איך מורה שזו החוויה שלו אל מול המדינה, אמור להכנס לכיתה וללמד ילדים על צדק, מוסר, שוויון ויושרה. ולא, זה לא בסדר לדווח דיווח שקרי על יום מחלה, זה לא חינוכי, לא ערכי, לא לגיטימי, ואנשי חינוך אסור שיובילו לאנרכיה. אבל במדינה שמלמדת אותנו חדשות לבקרים ש"כל דאלים גבר" - שבה ההכרעה נעשית על-פי שיקולי כוח, כבוד וכסף, האם מותר לנו להלין על אנשי החינוך שהפנימו שאלה הם כללי המשחק? מי לימד אותם את זה?
לא על הכסף לבדו עומדת מערכת החינוך. היא עומדת על כבוד. היא עומדת על אמון. היא עומדת על שליחות. היא עומדת על רוח. והיא עומדת ותמשיך לעמוד - כל עוד אנחנו נעמוד מאחוריה.
כל מה שילד צריך זה מבוגר אחד שיאמין בו. כל מה שמורה צריכה זה שנאמין בה.
הכותבת היא יו"ר ועדת חינוך בשלטון האזורי וראשת מ.א גזר ונכדתו של שר החינוך לשעבר אהרון ידלין