צו השעה - לסרב. כמו רבים אחרים, 7 באוקטובר תפס אותי בחו"ל. הייתי בארה"ב בטיול של מספר חודשים שעמד להגיע לסיומו. כמו רבים אחרים, הצלחתי להשיג כרטיס טיסה במועד מוקדם יותר חזרה לארץ. ביום שישי כבר הגעתי חזרה הביתה אחרי חצי שנה, הספקתי בקושי להגיד שלום למשפחה ותוך פחות מ-24 שעות התייצבתי ביחידה. שלושה שבועות לאחר מכן כבר הייתי בעזה עצמה. כשהייתי עדיין בחו"ל אמא התחננה שלא אחזור. התשובה שלי הייתה שאם אני לא מגיע לא אוכל לסלוח לעצמי אחר כך כל החיים.
שנה וחצי אחרי תחילת המלחמה, לסבב הרביעי, כבר לא הגעתי. בתקופה הראשונה של תחילת המלחמה לא הייתי עסוק בלשאול את עצמי שאלות. בעיקר האמנתי שצריך להחזיר את תחושת הביטחון שלנו ושהתשובה הציונית ה-7 באוקטובר היא האחדות והעמידה שלנו כעם ביחד בחזית ובעורף. התרגשתי לראות את רמת הגיוס ורוח ההתנדבות של העם שלנו, בחמ"לים, בפעילויות לילדים מפונים, בסיוע נפשי, ובאחוזי ההתייצבות המטורפים שלנו המילואימניקים. שמחתי כשגנץ ואייזנקוט נכנסו לקואליציה והאמנתי בטיפשותי שהם יצליחו לאזן את הקיצוניות שלה במקצת.
תרמתי את חלקי במאמץ ההסברתי בשיחות עם החברים הגויים מהטיול. הכנתי את התיק לאו, שיפצרתי, ניקיתי, כיילתי תדרים, והתאמנתי לקראת העומד לבוא, בחשש אך גם בגאווה גדולה. כשקיבלתי תרומה של חמגשית צמחונית עם כיתוב של "תהרוג כמה שיותר" וציור מושקע של לב, התייחסתי לעניין בשעשוע סוריאליסטי.
כשבנימין נתניהו הכריז על תחילת התמרון וביחד איתו על מטרות המלחמה - השבת החטופים ומיטוט חמאס, הרמתי גבה. אלה מטרות שנשמעות ראויות כמובן, אבל הרגשתי שאלה לא ממש מטרות צבאיות לתמרון קרקעי. פתרתי את עצמי בכך שחשבתי שאלה פשוט סיסמאות אופייניות של ביבי כדי לרצות את הבוחרים. ממש לא תיארתי לעצמי שהמלחמה תימשך כפי שהיא תימשך עד עכשיו. אבל בכל אופן, לא היה לי זמן לשאול יותר מדי שאלות. כמה שעות ואנחנו כבר על הטיולית בדרך פנימה לתוך הרצועה. מהרגע הזה היינו בניתוק מוחלט. אין שאלות. אין פוליטיקה. יש לחפות, לתפוס מחסה ולשרוד.
כשסיימתי את הסבב הראשון בדצמבר, אחרי שישה שבועות רצופים בעזה, שמתי לב שיש הרבה סרטים צהובים תלויים ברחובות ושאלתי את החברים שהיו אז איתי לפשרם. עד כדי כך הייתי מנותק. מאז אותו הסבב הראשון, כבר היה לי את כל הזמן שבעולם לשאול את השאלות. התשובות שהגעתי אליהן הן חד-משמעיות. המלחמה אינה ממוטטת את חמאס, אדרבא - היא מבססת ומחזקת את הבסיס הרעיוני שלו בקרב תושבי הרצועה בפרט והעולם הערבי בכלל. והיא בשום פנים ואופן לא מקדמת את שחרור החטופים, שהיו יכולים לחזור כולם כבר מזמן מזמן (ובכמות גדולה יותר) בעסקה הכוללת את סיום המלחמה. המטרות המוצהרות של המלחמה הן תירוץ.
ולא, זה לא תירוץ בשביל לרצות הבייס, וגם לא תירוץ לשכנע את העולם. זה תירוץ שנועד לנו המילואימניקים כדי שנמשיך להגיע. הממשלה והצבא שולחים אותנו להרוג ולהיהרג, וכשהם מספרים לנו למה, הרי ברור שאם יספרו לנו את האמת לגבי המטרות האמיתיות - הרס והרג לשם ההרס וההרג, יצירת תשתית חומרית לרעיונות קיצוניים של התנחלות מחדש וטרנספר, ובעיקר-בעיקר הישרדות פוליטית של ממשלה שאיבדה באופן מובהק את אמון הציבור- אז ברור שרבים יפסיקו להגיע.
בימים הקרובים עשרות אלפי צווים הולכים להגיע לנו המילואימניקים. כמיטב המסורת הם יגיעו עם קטעי העלאת מוטיבציה מכובסים מפי המג"ד, המח"ט או המנפיץ התורן. הם יספרו לנו שזה מאמץ לשחרור החטופים, שזאת מלחמת קיום או תקומה ושהפעם חמאס באמת יובס, יהיה ניצחון ושלום על ישראל. אל תהיו תמימים. זאת אחיזת עיניים. והפעם אנחנו כבר לא נשתף פעולה עם ריקוד המוות הרצחני והאינסופי של ממשלת ישראל וחמאס. פשוט לסרב. לא להגיע. וזה הסירוב הכי לגיטימי שיכול להיות. לגיטימי לסרב למלחמה שהמטרות המוצהרות שלה הן שקר מוחלט. לגיטימי לסרב למלחמה שאין עליה קונצנזוס ציבורי. לגיטימי לסרב למלחמה שמסכנת את חיי החטופים שנותרו בעזה. לגיטימי לסרב למלחמה שמסתחררת סביב עצמה כבר יותר משנה וחצי ללא תכלית וללא הצדקה. לגיטימי לסרב למלחמה אחרי ששירתנו בה כבר ימים וסבבים רבים.
לגיטימי לסרב למלחמה שהיא השפל המוסרי שלנו כמדינה עם כמויות הרג והרס שרק עד לפני שנתיים לא היינו יכולים אפילו לדמיין. הם יגידו לכם שאתם מחזקים את חמאס, מעודדים את הטבח הבא ועוד שלל אמירות אומללות שמזכירות לי את ה-"אבל תראי מה לבשת" הנדוש. זה אולי היה נכון בשבועות הראשונים של המלחמה. היום אלה אמירות מופרעות שאין להן שום קשר למציאות הפוליטית העכשווית בישראל והמצב הנוכחי של חמאס.
שנה וחצי אחרי שאמרתי לאמא שלא אסלח לעצמי אם לא אגיע, היום אני אומר לעצמי שאם אני ממשיך לשרת במלחמה לא אסלח לעצמי לעולם. הגעתי ליום שקיוויתי שלעולם לא אצטרך להגיע אליו. הקו האדום נחצה, וההחלטה המוסרית ביותר היא לא להתייצב. ואני בטוח שכמוני יש רבים אחרים שמרגישים כך. כי אם לא היינו רבים, הצבא והמדינה לא היו צריכים את השקרים והתירוצים שלהם. הפעם אנחנו מפסיקים להגיע - זה צו השעה.
הכותב הוא חייל מילואים החבר בארגון "חיילים למען החטופים"